סקס ודובאי הגדולה

כשגיל אל-עמי, העורך הראשי של "מסע אחר", התקשר והציע לי לצאת מטעמם לדובאי כדי לכתוב עליה כתבה, לא נתתי לו לסיים את המשפט מרב התרגשות.

אני שוחרת תרבויות נידחות ולא מוכרות ולרב לנה במסעותי בכפרים בהם אין חשמל ומים זורמים. הטיסה אל הנסיכות הגדולה והנוצצת עמדה להיות התנסות חדשה ומפתיעה עבורי.

תחילה יצאתי למסע לעומק הארון שלי, בחיפוש אחר הבגדים הכי מפוארים וחגיגיים שלא ממש יש לי. לא רציתי לבייש את "הביוקר סטייל דובאי".  

ככה באמצע החיים, יצאתי לסופ"ש ארוך בדובאי עם משלחת של עיתונאיות.

בטיסה לדובאי, פטפוטי ההיכרות הראשונית בינינו הלכו והעמיקו וכשנחתנו כעבור שלוש וחצי שעות, הופתענו מהשיתוף ומהקרבה שנוצרה.

"סקס ודובאי הגדולה" הפך להיות שמה של קבוצת הווטסאפ שלנו וכל אחת היתה ל "אוואטר" המקבילה שלה מהסדרה. ברוח זו, דפקנו תצוגות אופנה ונתנו לדובאי להפוך לבועה נדירה של פינוק.

כשדלת המטוס נפתחה דובאי פרצה במלוא החום והלחות פנימה. "לחות במדבר ?" שאלתי את עצמי. ה"לוק" הרענן שלנו נמס באחת. תחושת ה girl power חטפה כאפה אך שבה לאיתנה באופן בו דובאי יודעת למזג את המדבר ולפנק את יושביו.

כבר בשדה התעופה נצבעה דובאי בצביון ייחודי. בחיבור מפתיע בין "הביוקר הנוצץ" לערבית. בסלסול המואזין המהדהד באולם משיש מבריק. בהחתמת הדרכונים על ידי נשים מוסלמיות העטופות בחיג'אב על רקע ריצוד פרסומות של בגדי ים חושפניים במסכי ענק. בנוף אנושי חגיגי של אמירתים עשירים כקורח בג'לביה ובכפייה לבנים (המכונים כאן – קנדורה).

המחזה המרהיב הראשון היה בקומה ה 75 בבריכת מלון sls הנפלא שלנו. סביבה הזדקרו גורדי שחקים כגבעולים הצומחים במדבר והיוו שוליים ומסגרת לבריכה הכי גבוהה בעולם.

שלפתי מצלמה אך מיד הוקפתי בשומרים. על אף שהייתי אורחת המלון, נאסר עלי לצלם. האיסור והצורך באישורים, ילווה אותי כצלמת לאורך הביקור כולו. אצלם את דובאי בתוכי, כמעט מבלי להקליק. בדובאי פשוט יותר לצלם עם טלפונים ניידים.

חווית "ההכי בעולם" הנחתה את המפגש שלנו עם דובאי כעמוד שידרה שבנה את תעודת הזהות הראשונית שלה. ראשונית בלבד…

על גלי "ההכי בעולם", התנסתי בחיים של הביוקר כפי שדובאי רצתה שאחווה. אכלתי כאן את הארוחות הכי טעימות ומסעירות בחיי (כל ההמלצות בסוף הכתבה). עברתי מסאג' של הלייף שאנשים מוכנים לשלם עליו כאן 650 שח. שפשפתי את עיני אל מול האי הפרטי של מנהיג דובאי, מוחמד בן ראשיד אל מכתום, עליו הוא מגדל טיגריסים וספארי אישי. הרגשתי שאני על סט של סרט מדע בדיוני כשנסעתי בין המחלפים, מפלסי הכבישים והרכבות בינות לגורדי השחקים.  ונסחפתי למופע של אורות פסיכדאלי כאשר ירדה על דובאי החשיכה.

בתוך המדבר ומתוך נופי החולות והדיונות, פגשתי את מרכזי הקניות ואת גורדי השחקים הצומחים להם כאן כפטריות אחרי הגשם. חלקם כל כך גדולים שצריך רכב כדי לנסוע בתוכם. הם מתחרים אלה באלה במשיכת הקהל ובדובאי תמיד יש עוד רעיון ועוד חזון. תמיד יש נקסט. כך למשל, בתוך "המול של דובאי", הוקם אתר סקי על ידי הורדת הטמפרטורה בלילות וייצור של שלג אמיתי. בתוך הקניון הזה, הנחשב כמובן לאחד הגדולים בעולם, זורם גם מפל רחב מימדים, אשר חוצה את כל ארבע הקומות ופסלי צוללנים מרחפים לצד המים. דגים נדירים שוחים בתוך אקווריום מנהרה ענק ואם לא הרחקנו לכת עד כה, אז גם שלד של דינוזאור אמיתי בן מאה חמישים וחמישה מיליון שנה הוכנס לתוכו. תשעים אחוז מהעצמות שלו מקוריות.

כשעמדתי למרגלות בורג' חליפה, הבניין הגבוה ביותר בעולם (828 מטרים), הרגשתי כגרגר חול מדברי. בורג' חליפה צמח בדומה לדובאי מתוך החולות והפך לסמל המייצג את השינוי המטורף שחל פה.

אף מדינה בעולם, אפילו לא סין, הוציאה סכום גדול כל כך כדי לבנות בניין אחד. זהו המבנה היקר בתבל. מבנה שבנייתו עלתה למעלה ממילארד וחצי דולר. המגדל שובר כמה שיאי גינס עולמיים נוספים (המסעדה ומועדון הלילה הגבוהים בעולם). אבל שם בקצה הצ'ופצ'יק של המגדל מתגלה החרדה של דובאי. החרדה שמא תקום המדינה או המגדל שיעקפו אותם בסיבוב ויבנו משהו גבוה יותר. כדי להקדים תרופה למכה, הם הכינו תשתית המאפשרת להגביה את המגדל.

למען האמת הופתעתי מהאופן שבו מאירים אותו בלילה. המגדל מואר ברמיזה עדינה של תאורה לבנה. אם המטרה היא לנפנף ב "לנו יש את הכי גדול ותחזיקו אותנו לפני שעוד יותר נתפוצץ", הייתי מצפה שישתגעו עליו עם צבעוניות בולטת יותר בלילות.   

במהלך הביקור וברוח "חבורת סקס ודובאי הגדולה" הנשית שלנו, המחשבות שלי נדדו אל גבר נחמד. חשבתי כאן על דויד בן גוריון ועל החזון שלו ליישוב והפרחת המדבר. לו רק יכול היה לפקוח עין אחת ולפזול איתה לכאן. החלום שלו לא הרחיק לכת עד כדי כך. לעומת דויד, כאן זה גוליית. וכדאי ש"דויד" ידע כי המדבר הוא רק התחנה הראשונה ושגם השמיים אינם הגבול בדובאי. דובאי בדרכה להקים ישוב אנושי על המאדים. ניחוח וטעימה מזה חווינו במוזיאון העתיד שנפתח כאן לאחרונה. מוזיאון מרתק, מפתיע מאד ומומלץ ביותר.

בין גורדי השחקים חשבתי עד כמה בלתי נתפסת העובדה שעד לפני חמישים שנה בלבד, היתה דובאי כפר דייגים קטן. כפר של בתים מצהיבים בני קומה אחת שנבנו בין החולות, מבוץ וחרסיות המדבר.

בוקר אחד, הופתעו תושביו לגלות שהים מעניק להם לא רק אוצרות בדמות דגים אלא גם פנינים. בהמשך הם לא יבחלו לעסוק גם בסחר בעבדים ובנשים. הנפט יתגלה כאן בשנות השישים וכל השאר יהפוך לאבק מדברי בהיסטוריה.

הבריטים ששלטו באזור, סרבו להתרחק מהנפט ולהבין שעידן הקולוניאליזם נגמר עד תחילת שנות השבעים. כשהם עזבו, תשע הנסיכויות במפרץ הפרסי היו צריכות לקחת החלטה מה קורה איתן מעכשיו. קטאר ובחריין החליטו להיות מדינות עצמאיות. שבע האחרות (אבו דאבי, דובאי, עג'מאן, פוג'יירה, שאג'רה, ראס אל חימה ואום אל קיוין) בחרו להתאחד למדינה אחת הנקראת "איחוד האמירויות הערביות". מדינה הגדולה בשטחה פי ארבע מישראל (84 אלף קמ"ר) אך נראית כפסיק קטן לצד שכנתה הסעודית ממערב.

מרגע קבלת העצמאות שלהן בדצמבר 1971, דובאי נכנסה ל"אטרף". היא פנתה לכל האדריכלים המובילים בעולם והזמינה אותם לבוא לדובאי כדי לבנות פה את מה שתמיד חלמו לבנות ולא עמד לרשותם תקציב או אומץ לעשות. דובאי אפשרה להם לעוף על הדמיון הכי פרוע שלהם. אפשרה להם להפוך אותה ללונה פארק הפנטזיה הרטובה של האדריכלות והעיצוב. לא משנה כמה זה עלה. העיקר שזה יהיה מיוחד ומוביל בראייה עולמית. 

בתחילת שנות האלפיים, רבע מהמנופים בעולם היו כאן, רתומים ומגויסים לממש ולהגשים את החלום.

 אם לומר בכנות, דווקא הנוצץ הצלופני הזה, גרם לי לא לבוא לכאן עד היום. היתה לי דעה מוקדמת על דובאי, כבועה נוצצת, ריקה מתוכן ואותנטיות.

אך הביקור בדובאי עיצב לי את התודעה באופן שונה לגמרי. הבנתי כי דובאי היא לא רק תוצר של צורך בתחרות של מי גדול יותר ושל אגו נרקיסיסטי.

הניסיון להיות מרשים, מפנק ובומבסטי מגיע משני גורמים נוספים:

מתוך חשש הישרדותי כלכלי וראיית העתיד ומתוך חזון ומנהיגות ערבית חדשה ואחרת. וזה כבר מתחיל להפוך את כל ה " show off" הזה למרתק.  

חשש הישרדותי כלכלי ? כאן בדובאי הנוצצת ?

מנהיגות ערבית חדשה ואחרת בתוך עולם ערבי ומזרח תיכון חדש ?

למה הכוונה ?

על אף העובדה שמדינת "איחוד האמירויות הערביות" נחשבת לאחת מתוך שש המדינות העשירות ביותר בנפט בעולם, דובאי מאד מוטרדת. למעשה האמירות העשירה בנפט היא אבו דאבי. אבו דאבי היא הנסיכות הגדולה ביותר מבחינת השטח במדינה ולכן מתפקדת כעיר הבירה. דובאי היא הנסיכות השנייה בגודלה. היא ה"תל אביב ללא הפסקה" לעומת ירושלים הבירה.

שמונה אחוזים בלבד מהתוצר של דובאי הוא נפט והיא יודעת שגם הוא ייגמר מתישהו והביקוש אליו ייגמר עוד קודם. 

לנוכח זאת, הבינה דובאי כי עליה לייצר ענף כלכלי אחר אשר יפריח את המדבר ויאפשר את קיום הכלכלה שלהם – התיירות. דובאי שואפת להפוך ל"סינגפור של המדבר". "ללאס וגאס החדשה של העולם". "הסטארטפ ניישן" שבמקרה ממוקמת במפרץ הפרסי.

על מנת לנסות למתג את עצמם כיעד תיירות אטרקטיבי הם יוצרים אטרקציות מרשימות ויש שיחשבו אותם להזויות, אבל זה עובד להם. שבעה עשר מיליון תיירים מגיעים הנה בשנה !. לישראל מגיעים רק ארבעה מיליון תיירים בשנה ואנחנו משוועים ליותר עבור הפרחת הכלכלה שלנו.

ויש כאן גם עניין נוסף.

דובאי כחלק מאיחוד האמירויות, מובילה חזון, יצירתיות ומנהיגות שונה וחדשנית בקרב העולם הערבי .  

במה מדובר ?

על מנת לענות על זה, כדאי שנתבונן לרגע על השינוי שחל בעולם הערבי ועל המזרח התיכון החדש.

העולם הערבי "החדש" מחולק לשני מחנות. מחנה אחד שם דגש רב יותר על קידום האידיאולוגיה והדת. הוא דואג להזריק לכל דיון דת ראדיקלית ותומכים באסלאם הפוליטי, כגון תנועת "האחים המוסלמים”. אילו מדינות שייכות למחנה הזה ? איראן מובילה אותו כמובן, ואחריה (אולי קצת מפתיע) תורכיה וקטאר.

המחנה השני כולל את מדינות האמירויות, בחריין, ירדן, מצרים וסעודיה. היריבים של פעם הפכו לידידים ושותפים. מחנה זה מתמקד בגישה אזרחית פרגמטית סביב איכות הממשל ומבקש להתמקד בעתיד ולא בעבר. להביט על עתיד ילדיהן, על ההשכלה והתפתחות המדע והטכנולוגיה. שמרנות לעומת המודרנה.

כאן דובאי נכנסת לתמונה כמייצגת חזון ומנהיגות ערבית אחרת. מנהיגות המתמקדת בפיתוח כלכלי, קידום טכנולוגיה גבוהה, פיתוח אנרגיה ירוקה וחדשנות בחקלאות מדברית. ולצד זה הם מובילים אידיאולוגיה למען סובלנות דתית.

קורה פה משהו מעניין. אנו מודעים לכך שקהילות יהודיות באסלאם נעלמו עם השנים. בעוד בדובאי קיימת הקהילה היהודית היחידה בעולם האסלאם שנמצאת בתהליך של צמיחה וגדילה. השנה פתחו בדובאי בית ספר ללימוד תלמוד. חב"ד הקימו קייטרינג כשר ובסוכות הוקמה סוכה מתחת לבורג' חליפה. מוסלמים ונוצרים התארחו בתוכה.

מרגש !

גיליתי כי באיחוד האמירויות יש משרד ממשלתי ייחודי כמוהו אנו לא מכירים באף מקום בעולם. "המשרד לענייני סובלנות". הם מארגנים מפגשי שיח בין הדתות שאפילו שיעים מגיעים אליהם, לצד בודהיסטים, הינדים, נוצרים ויהודים. המדריך המקומי סיפר לנו, שכעת נבנה בדובאי פרוייקט גרנדיוזי הכולל מתחם שיכיל בתוכו מסגד, כנסיה ולא תאמינו…גם בית כנסת.

כינון מערכת היחסים הפורמלית עם ישראל במסגרת "הסכמי אברהם" בשנת 2020 , גם היא חלק מהחזון הזה. מערכת היחסים ושיתופי הפעולה בין שתי המדינות, התקיימו פה מתחת לראדר במשך למעלה מעשרים וחמש שנה והוצאו סופסוף לאור.

הביקור בדובאי אפשר לי לפגוש ברחוב אנשים שונים, אזרחי מדינות הנמצאות בקשרי יריבות או אויבות עם ישראל וכאן יכולנו להכיר ולחוות קירבה אישית ובלתי אמצעית כבני אדם. זו היתה חוויה מרגשת במיוחד עבורי.

נגעו בי במיוחד הרגעים בהם נוצר קשר עין ביני לשתי נשים ערביות, בחוף הים סמוך לטיילת המרינה. אל הסקרנות ההדדית, התווסף גם חיוך שבעקבותיו התקרבתי והתיישבתי לידן. זה היה זמן שקיעה והגלגל הענק המרשים של דובאי, נצבע באדום. הן פתחו קופסא עם ענבים ופירות רעננים וסיפרו שהבעלים שלהן עובדים כנהגי מונית בדובאי. זו הפעם הראשונה שהן באו לבקר אותם כאן, למרות שהבעלים עובדים פה מזה חמש שנים. הילדים פוגשים את האבות פעם בשנה בלבד כאשר הם חוזרים לפקיסטן לביקור. הודות לכסף שהם שולחים להם מדי חודש, הילדים שלהם לומדים בבתי ספר פרטיים.   

                                                                                
דובאי ריתקה אותי בביקור הודות למשהו נוסף, אחר לגמרי !
היא ריתקה אותי הודות לסתירה הפנימית, לדיסונאנס ולשאלות שהתעוררו בי. שאלות שהתעוררו דווקא כשהנשימה שלי התכווצה:

כשחלפתי על פני הנשים האמירתיות בשמלה חושפנית אוורירית, כשהן מכוסות בעבאייה שחורה. או כשיצאתי מארוחה אחת בה שף צרפתי הכין את הקינוח, שף לבנוני את הבשרים ושף איטלקי את הפסטה. ארוחה שבסופה נכנסתי למונית והתפתחה שיחה עם הנהג הפקיסטני על תנאי המחייה של העובדים הזרים המהווים למעלה משמונים וחמישה אחוז מהאוכלוסייה.

גם תהיתי כיצד משפיע העושר הרב על חייהם של האמירתים ? כיצד מביטים וחשים כלפיהם העובדים הזרים ואיך זה שאין כאן פשע ?

מבט על הנשים האמירתיות.

 במהלך הביקור בלט לי הפער בקוד הלבוש בין הנשים האמירתיות לתיירות ולנשים הזרות. על אף שישנן התוויות רשמיות המורות על לבוש צנוע בהגעה לכאן ובעיקר באתרים הדתיים, במרחבי דובאי הציבוריים ובחופי הים, נשים זרות מתלבשות ככל העולה על רוחן.

לעומתן הנשים האמירתיות לבושות באופן חד גוני ושמרני. הן לובשות את העבאייה השחורה שמחירה באמירויות יכול להגיע לאלפי דולרים. תלוי באיכות הבד. כמה מהן אמרו לי שהן מעדיפות עבאייה על פני בגדים מערביים, מכיוון שבחום הצורב של המדבר, היא מאפשרת אוורור ושמירה על ויסות החום (בדומה לבדואים אצלנו). תשובות של פוליטיקל קורקט ? אולי ?!.

הנשים האמירתיות ממלאות תפקידים חשובים בכלכלה, בפוליטיקה ובטכנולוגיה ונחשבות למובילות בנושאי שוויון מגדרי באזור המפרץ ולא רק…

שליש משרי הממשלה הן נשים. המדינה נוקטת בצעדים למיגור אלימות נגד נשים וחוקי המדינה אוסרים על אפליית נשים בתחומי החינוך וההשכלה הגבוהה, התעסוקה והשירותים הציבוריים.

עם זאת, ככה ברחוב, שמועות נלחשות מאוזן לאוזן על הדיכוי של אשת הנשיא אשר לא מאפשר לה לצאת מהבית ומכתיב לה מה ואיך לעשות. היא ברחה ממנו ללונדון ודרמה שלמה סובבת סביב הסיפור הזה.

הגברים רשאים לשאת מספר נשים, גם נשים זרות. הנשיא למשל, נשוי לשש נשים. על אישה לעומת זאת אסורים נישואים עם גבר שאינו מוסלמי. אסור לה להתחתן ללא אישור האב ואסור לה לעבוד ללא הסכמת בעלה.

דיני המשפחה במדינה מנוסחים באופן שעדיין מפלה נשים.  נשים נמנעות מלהגיש תלונות במקרי אלימות מינית ובמקרים רבים קורבנות אונס הואשמו בניאוף או זינא (מושג במשפט האסלאמי אשר מתאר יחסי מין לא כשרים), ונכלאו למשך מספר חודשים.  לנשים אסור ללקק את השפתיים בפומבי או להוציא לשון, כיוון שזה נחשב לאקט פרובוקטיבי.

דובאי מהווה יעד נפלא לזוגות החוגגים את ירח הדבש. בכל מקום בו נח מבטי, פגשתי זוג חבוק ומחוות של רומנטיקה. לעומתם בני זוג אמירתים אינם רשאים להתנשק בפומבי. זוהי עבירה שעונשה הוא 80 מלקות או גירוש מהמדינה.

תהיתי כיצד הם עצמם חווים את הפער הזה וכמה לא פשוט להם בוודאי, להתמודד ביומיום עם המתירנות שהם פוגשים. חוויתי את המתח כאשר צעדתי ליד משפחה של אמירתים, הורים עם שני בנים צעירים, כאשר מולנו הלכה אשה בשמלת מיני צבעונית. ביתם הפך למפגש תרבויות בינלאומי מאתגר.

מבט על העובדים הזרים בדובאי.

ארג'ון, הנהג האישי שלנו, היה מהודו. מארק מהפיליפינים עבד כמסאגיסט בבית המלון. אחמד מפקיסטן היה נהג המונית שלי לפרקים וג'אמשד מאפגניסטן הדריך אותנו בשכונת אל פח'ירי. השכונה בה נוסדה דובאי לראשונה ככפר דייגים לפני כמאתיים שנה.

השיחות שהיו לי איתם כמו גם המפגש עם שתי הנשים מפקיסטן על שפת הים, העלו בי שאלות רבות.

למה הם כאן ? מה השכר שלהם ? מהם תנאי המחייה של העובדים הזרים ? כיצד הם מקבלים את הפער בינם לבין האמירתים תושבי המקום ?

ארג'ון הנהג שליווה אותנו בכל הימים האלו, גר בנסיכות שארג'ה במרחק של כשעה מדובאי, תלוי בפקקים. בדיעבד הבנו שבחר להמתין לנו ברכב במשך שעות בזמן שטיילנו. הוא סיפר לי שהשכר החודשי שלו שווה ערך ל- 3000 שח בחודש. מחצית ממנו הוא משלם עבור אוכל ו"שכירות עבור מיטה" עם חמשת שותפיו לחדר. אפילו לא חדר לעצמו. את יתרת הכסף הוא שולח למשפחתו בהודו. הוא גר כאן למעלה מעשרים שנה, ברובע המאכלס את מרבית העובדים הזרים מהודו, בנגלדש, פקיסטן ואפגניסטן. את אשתו ושלושת ילדיו הוא פוגש אחת לשנה כששב לביקור בהודו.

אחמד נהג המונית גר בדובאי מזה שש שנים. הוא רווק בן עשרים ושש. השכר שלו נע בין 2000 ל 2500 שח בחודש. גם הוא שוכר מיטת קומותיים בחדר עם עוד חמישה שותפים. הוא תאר לי את התהליך הארוך שעבר עד שקיבל את רישיון הנהיגה. את המבחנים שעבר, ביניהם מבחנים באנגלית. רק הודות לכך שהיה באפשרותו לתת תשלום ראשוני גבוה של עשרת אלפים שח עבור רישיון הנהיגה, יכול היה לפתוח בתהליך הזה.

קרובי המשפחה שלו, שהגיעו לכאן חסרי כסף ולא דוברים אנגלית, יכולים לעבוד רק בבנייה. הם מרוויחים 1000-1500 שח לחודש וחיים לדבריו בתת תנאים באתרי הבנייה עצמם.

משפחת אל מכתום, מנהיגת דובאי, הבינה שעם אוכלסייה של שלוש מאות אלף תושבים, אי אפשר יהיה להגשים את כל החלומות והחזון שלה. לא ניתן יהיה לבנות כך את סינגפור החדשה. לכן הם פנו לאזרחי העולם והזמינו אותם לבוא לדובאי בתור יזמים, משקיעים ויועצים. הם גם פנו לא רק לאירופאים אלא גם לאנשים מהעולם השלישי כדי שיבנו להם את כל הבניינים. מספר התושבים בדובאי עלה הודות לכך ועומד כיום על שלושה וחצי מיליון תושבים ושוק העבודה מבוסס כאמור על העובדים הזרים.

דובאי הוציאה מכרזים בהם חייבו את הספקים שזכו והקבלנים לתת תנאים סוציאליים לעובדים הזרים. אבל ההקפדה על הביצוע בשטח לוקה בחסר. כל העובדים הזרים ששוחחתי איתם כאן, אמרו לי שהחברה שמעסיקה אותם לא משלמת להם ביטוח בריאות ועליהם להפריש לטובת זה עשרה אחוזים נוספים מתוך השכר וגם זה עבור תנאי בריאות בסיסיים בלבד. 

קיים פער משמעותי בין תנאי המחייה והשירותים של האזרחים האמירתים לבין התושבים הזרים.

מוחמד בן ראשיד אל – מכתום המשמש כראש הממשלה של איחוד האמירויות הערביות, כסגן הנשיא וכמנהיג דובאי, לא מאמין במפלגות ובדמוקרטיה. הוא מאמין באזרחים מרוצים. למשל זוג צעיר שמתחתן בדובאי, מקבל במתנה דירה בת ארבעה חדרים עד שיסתדרו.

שירותי הרפואה ניתנים לאמירתים בחינם וכך גם שכר הלימוד מגן הילדים ועד לאוניברסיטה. ואם הם רוצים ללמוד באוניברסיטה יוקרתית באירופה או ארה"ב – גם זה על חשבון המדינה !!!

ולמרות הפער בין זכויות האזרח לזכויות התושבים, אנשים עומדים בתור כדי לגור ולעבוד במכרה הזהב. (לעומת הצפוי להם במדינות מהן באו).

ב”שוק הזהב", חלפו על פנינו אמירתים רבים. שאלתי את ג'אמשד המדריך המקומי שלנו מאפגניסטן, אם לא מתעורר בו תסכול או אנטגוניזם כלפיהם. הוא הביט עלי מופתע ואמר "למה שארגיש ככה ? יש לי עבודה שאני נהנה בה. אני חי עם שותפים שאני אוהב ושולח למשפחה שלי סכום כסף שבשום מקום או עבודה אחרת לא הייתי מצליח להשיג".

כנראה משהו בהסכמה הזו. בבחירה לראות את היש לצד ענישה חמורה ואכיפת החוק, גורמים לכך שלא יהיה בדובאי פשע. שוטטתי לבד ברחובות בלילה ונסעתי במוניות וההרגשה היתה בטוחה לגמרי.

האמירתים בנו כאן מדינה בטוחה, אדיבה ועם שיעור פשיעה נמוך להפליא. לא ראיתי כאן קבצנים, חסרי בית ולא נתקלתי במבט של ילד רעב.

עושר, אמירתים, עבודה ?

סיקרן אותי לדעת כיצד משפיע העושר הרב של האמירתים על הרצון או הצורך שלהם בהמשך עבודה ופרנסה. הרי יש להם ההההכל. האם הם קמים בשמונה מדי בוקר ויוצאים למשרד ? כאן קיבלתי תשובות חד משמעיות מהעובדים הזרים, הטוענים שהאמירתים פשוט לא עובדים. גם בעסקים, הם נותנים לזרים לעבוד ואחת לחודש באים לגזור את הקופון ומחצית מהמניות שלהם בתוך השותפות.

אלו מביניהם שעובדים הם בעלי חברות, בעלי משרות ממשלתיות או נהנים מאחוז רווחים בגלל שותפויות עם חברות זרות.  

האמת היא שממשלת דובאי לא אוהבת את הפרזיטיות הזו. את ה"שאנטי באנטי" ואי העבודה של האזרחים. בעיקר של הגברים.

במשטרת דובאי למשל הכפילו ואף שילשו את השכר של האמירתים, אך זה לא הוביל לשינוי. דובאי הבינה שלא רמת השכר חשובה לאזרחים, אלא תנאי העבודה ומה שנלווה לזה. בעקבות זאת, הפכו מכוניות פרארי למכוניות משטרה. זה עשה את העבודה !

סוף דבר…

הופתעתי לגלות נסיכות נוצצת בניחוח ושעטנז מערבי ומזרחי אסלי. למרות ששיעור האזרחים האמירתים בכלל האוכלוסיה הוא 15% בלבד, דובאי לא איבדה את זהותה. הערבית מתנגנת ברחובות. קריאת המואזין לתפילה נשמעת גם בתוך מוזיאון העתיד. במולים המודרניים מקפידים על המשרבייה ושאר מוטיבים ועיטורים גיאומטריים מזרחיים. הרוכלים בשווקים לא מניחים לך לרגע והאמירתים מקפידים על הלבוש המסורתי.

התיבלון המזרחי והנרגילות, חוות הגמלים ומרחבי הדיונות מאמצים אליהם טעמים תרבותיים מגוונים ממדינות שונות והסובלנות האסלאמית מרגשת ויוצרת עיר מדברית מרתקת וחדשה. 

התרבות הבדואית שינתה כאן את עורה ולבשה ג'לביה חדשה.

דובאי היא משהו שונה ואחר. תופעה שבהחלט שווה להכיר.

אני באופן אישי התאהבתי ומצפה לשוב לפה בהקדם.

                                                       ***

ועכשיו לתכלס ולהמלצות הכי שוות שחווינו בעיר:

מוזיאון העתיד MOTF: מבנה אליפטי מרהיב המזכיר לולאה אדירה. פסי פלדה מחפים את המבנה ויוצרים חלונות בצורה של קליגרפיה ערבית (השפה בה הורד הקוראן אל הנביא מוחמד).

אנחנו הופתענו והתאהבנו במקום כבר בכניסה. העוצמה, הארכיטקטורה והעיצוב ממש מהפנטים. רובוט חביב בצורת לוויתן ריחף מעל תור האנשים בלובי וסמוך לקופות. אנשים ניסו ללטף ולהתיידד אתו כאילו היה מדובר בחיית מחמד. במוזיאון חמש קומות. כל קומה מוקדשת לנושא מעניין אחר. החל מתערוכה על ביקור עתידי בירח בשנת 2071 ובטכנולוגיות של העשור הבא ועד לחוויה של גוף-נפש המאפשרת התנסות במדיטציה ו"יחדנס".

הזדהיתי עם מה שנכתב על המוזיאון באתר שלו: "מוזיאון העתיד מזמין אנשים בכל הגילים לראות, לגעת ולעצב את עתידנו המשותף". צאו למסע דרך עתידים אפשריים וחזרו משם להווה כשבידיכם תקווה וידע".

עלות כניסה למבוגר: 145 דירהם

כניסה חופשית לילדים מתחת לגיל 3, מבוגרים מעל גיל 60 ובעלי מוגבלויות.

ימים ושעות פתיחה: כל ימות השבוע, בין 10:00 – 18:00 בערב.

"המסגרת של דובאי" Dubai Frame – את הבניין המוזהב הבוהק באור השמש, בצורת מסגרת של ציור, ראינו מכל כיוון. בניין ייחודי בצורת "ח", המתנשא לגובה של מאה וחמישים מטרים. הבניין מורכב משני גורדי שחקים המחוברים ביניהם בגשר תצפית שרצפתו שקופה. כאן פינקנו את עצמנו בתותים מצופים בשוקולד, הנמכרים על הגשר השקוף של הבניין.

ההליכה על רצפה התלויה באוויר בגובה כה רב ריגשה אותנו והנוף היה מרהיב.

המבנה מעביר את האתוס העיקרי של דובאי: הצמיחה מהעבר כעם של דייגים ושולי פנינים אל העתיד, הקידמה והמודרנה.

עלות למבוגר: 50 דירהם

ימים ושעות פתיחה: בין ימות השבוע בין 09:00-21:00

אתר אינטרנט: www.dubaiframe.ae

ה"וויו" The View at the Palm – על קו החוף של דובאי נמצאים איי התמרים. פרויקט שאפתני של איים מלאכותיים שעוצבו בצורה של עץ דקל. לא סתם נבחר הדקל עבור צורתו של האי. הדקל משול למוסלמי ביופיו הפנימי והחיצוני ובחוסנו. הוא נחשב לעץ נותן החיים ולעץ הלאומי של האמירויות, הודות לפרי שלו, לשמן, לצל ולחומרי הבנייה שניתן להפיק ממנו.

אנחנו עלינו לתצפית על האי ממגדל בגובה חמישים ושניים מטר . תצפית זו מוקפת בקונסטרוקציה של פלדה וזכוכית מיוחדים. אחנו לא ויתרנו ועלינו לתצפית נוספת מהמפלס הגבוה ביותר בבניין, בקומה החמישים וארבע. שם התחושה הבלתי אמצעית מהמפגש עם האופק ועם נופי המיזם הגרנדיוזי היו מרשימים ביותר. יש לקנות כרטיסים מיוחדים לקומת תצפית זו. ניתן גם להתרענן עם משקה בלאונג' בבניין. הביקור כאן עורך כשעה וחצי.

שעות פתיחה: א'-ה' 09:00-21:00, שישי-שבת 09:00-23:00

מחיר: החל מ-100 דירהם ועד 158 דירהם, בהתאם לשעה ביום

כתובת: Nakheel Mall Rooftop – Level 2 Exit

לאחר התצפית המרשימה ירדנו לארוחת צהריים מעולה במסעדת סושי סמבה Sushi Samba הסמוכה. מסעדת הסושי היוקרתית מלונדון פתחה סניף מרהיב בדובאי, בקומה שמעל אאורה, בריכת השחייה (השנייה הגבוהה בעולם), במרכז אי הדקל.

מבעד לקירות הזכוכית של המסעדה, נהנינו מהתצפית היפה על העיר. הזמנו ארוחת אה לה קארט. לא ברור לי עדיין ממה נהננו יותר מהטעם או מהאסתטיקה של המנות.

בשעות הצהריים בימי חול (מומלץ להתעדכן באתר שלהם) יש תפריט ארוחות עסקיות ב 140 דירהאם, כולל שתי מנות ראשונות (גם רולים של סושי) ומנה עיקרית.

אתר אינטרנט: https://www.sushisamba.com/locations/dubai

כתובת: SUSHISAMBA Dubai, Level 51 – St. Regis – The Palm Jumeirah – Dubai –

סיור בשכונת אל פהידי – Al Fahidi Historical Neighborhood

אחד הסיורים שהכי אהבתי בדובאי, היה סיור של כשעתיים בדובאי העתיקה בשכונת אל פהידי ההיסטורית. השכונה בה החלה דובאי את דרכה באמצע המאה ה-19. אזור זה משתרע לאורך נחל דובאי (הקריק) ומציג את האדריכלות המסורתית הייחודית לדובאי. מגדלי רוח מסורתיים, בתים בצבע חול, עץ טיק וגבס וסמטאות צרות.

כל סמטה ומגדל רוח מספרים סיפור על החיים שלפני היות שבע האמירויות. צעדנו בסמטאות המתפתלות וגילינו מגוון פעילויות תרבותיות, מוזאונים וגלריות אומנות.

כדאי להתעדכן לגבי אירועי השכונה, במיוחד יריד האומנות סיקה ושבוע המורשת. התלווה אלינו המדריך המקומי ג'אמשד, שהעמיק את החוויה.

אנחנו נהנינו להתחיל את השיטוט בשכונה עם ארוחת בוקר במסעדה מקומית. כל כך נהנינו ממנה, שבסוף הסיור חזרנו לאכול בה גם ארוחת צהריים.

שם המסעדה: שעת התה דובאי Arabian Tea House

מסעדה באווירה יוונית משהו בצבעי כחול ולבן עם מטבח ים תיכוני בשכונת אל פאהידי ההיסטורית .

כתובת: Al Fahidi street, Bastakiya

אתר אינטרנט: https://arabianteahouse.net/

 שכונת Al Seef

בקרבת שכונת אל פאהידי ההיסטורית נמצאת שכונה חדשה, שיקית עם סצנת רחוב של גלריות, חנויות ומסעדות קטנות. השכונה בנויה ברוח ובסגנון שכונת אל פאהידי ההיסטורית, לאורך גדת נחל דובאי- הקריק.

מומלץ להגיע לקראת הערב ולפגוש כאן את חיי הלילה.

קחו בחשבון שניתן לשוטט ולבלות כאן כמה שעות. ריתק אותנו המראה המנוגד בין גדת הנהר עם שכונת אל סיף בסגנון של פעם לעומת הגדה השנייה של הנהר והעיר המודרנית עם גורדי השחקים.

מומלץ לשוט בנהר ולצפות מתוכו על ההבדלים האורבניים בין שתי גדות הנהר.

רובע בור דובאי ושווקי התבלינים והזהב

שיטוט באווירה מזרחית אותנטית מומלצת ברובע בור דובאי. ברובע זה נמצאים שווקי הרחוב של דובאי. שוק תבלינים, שוק פשפשים וכלי בית, ביגוד ואל תחמיצו את שוק הזהב. כאן פגשנו את מספר האמירתים הגדול ביותר שפגשנו בכל ארבעת ימי הביקור בדובאי.

נכנסנו לחנויות תבלינים, קיבלנו הסברים מרתקים ויכולנו לטעום ולהריח. הכי אהבתי את  חטיפי התמרים המצופים בטעמים שונים: פיסטוק, שוקולד לבן, שקדים וכו'. אל תחמיצו.

התקשנו לעבור בשווקים מבלי שהרוכלים ניגשו אלינו וניסו להזמין אותנו להכיר את מרכולתם. אווירה וסגנון מזרחי, ים תיכוני. יכולנו לשוטט פה שעות ארוכות והתלהבנו ממש מהשופינג.

החנויות בשוק הזהב נחוו על ידינו כגלריות אומנות. נמר משובץ ביהלומים, טבעת הזהב הגדולה בעולם, שרשראות גדולות מזהב. חגיגה ייחודית ושונה לעיניים.

אני אהבתי גם את "קניון מדינה" הודות לסגנון המזרחי שלו וגודלו הקטן יחסית שאפשר לי לא להרגיש שאני הולכת לאיבוד ונכנסת ל"פומו". הקניון בנוי בסגנון ארכיטקטורה מזרחית וניתן למצוא בו חנויות של מזכרות אתניות. אהבתי אותו גם בשל המיקום שלו. הקניון שוכן על גדת התעלות "הונציאניות" ליד החוף של דובאי. האווירה נעימה כאן ביום ובלילה. מסעדות לאורך התעלות, גשרים וניתן לקחת סירה מסורתית ולשוט. מומלץ לשוט לכיוון מלון בורג' אל ערב. המלון הוא אחד מסמלי אמירות דובאי ומתנשא לגובה של 321 מטר. הוא מזכיר בצורתו מפרש של סירת הדאו המסורתית. המלון הוכרז כמלון היחיד בעולם של שבעה כוכבים.

מי שחשקה נפשו לחוות מעט מן המדבר הסובב את דובאי, אנחנו יצאנו לספארי במדבר Platinium Desert Safari – אטרקציה של חמש שעות של נסיעה וחוויה מדברית בג'יפים, הכוללת ארוחת ערב עשירה, הופעה של נגינה וריקוד אמירתים. הנסיעה נעשית בג'יפים צבעוניים עם שיק מיוחד. קיבלנו כפיות צבעוניות, דהרנו בין דיונות ופגשנו בדרך חוות לגידול ראמים. החוויה כוללת גם רכיבה על גמלים ו "מופע" של ציד באמצעות עיט.

אתר אינטרנט: https://www.platinum-heritage.com/

ההבטחה שדובאי היא חוויה קולינרית מענגת, התממשה עבורי במסעדת "באסקו דובאי" Basko Dubai. הייתי מוכנה לאכול רק בה עד שארית חיי.

שף לבנוני אחראי על המנות הראשונות והעיקריות ושף צרפתי אחראי על המנות האחרונות.

מסעדה מודרנית-שיקית בלב איזור העסקים של דובאי. אנחנו הגענו לכאן לארוחת ערב "אה לה קארט" ונתנו למלצר לפסל עבורנו את החגיגה הקולינרית המענגת.

כתובת: The Opus by Zaha Hadid, Business Bay

ימים ושעות פתיחה: מדי יום בין 12:00 עד 01:00 בלילה. בשעה 23:00 נפתח מועדון הריקודים הסודי למעלה.

ולסיום – היכן כדאי לישון ?

אנחנו לנו ב מלון SLS Dubai . מלון יפהפה, עם חדרים מרווחים, מרפסות גדולות ואמבטיה מפנקת ממש. המלון נמצא בדאון טאון של דובאי, במרחק נסיעה של כ 20 דק מבניין בורג' חליפה. הלובי נמצא בקומה ה 71 עם נוף מרהיב על דובאי, אבל כלום לא ישווה לבריכה המדהימה של המלון הנמצאת בקומה ה 75. הבריכה זכתה בשיא גינס בתור הבריכה הגבוהה בעולם. חגגנו בה שקיעות יפהפיות עם מוזיקה טובה ואווירה מיוחדת.

פינוק אלוהי ממש היה המסאג' שחוויתי כאן. ללא ספק המסאג' הטוב ביותר שחוויתי בחיים. יש להזמין מראש ותשאלו האם ברצונכם מסאג' מרגיע או חזק. אני הלכתי על החזק ונרגעתי ממש…

אתר אינטרנט: https://www.sbe.com/hotels/sls-hotels/dubai

מלון ורסאצ'ה

באחד הערבים קפצנו לבר ומועדון הלילה של מלון ורסא'צה. המלון מכיל 215 חדרים וסוויטות, שאת כולן עיצב ורסאצ'ה וכל פריט במלון הוא מבית ורסאצ'ה, המעצב האגדי. שייחים רבי מעלה ישבו בלובי ושיוו למלון מראה "מזרחי – איטלקי" מיוחד.

מדי ערב יש מוזיקת לייב בבר ואומן אחר מופיע בו. הגישו לנו מתאבנים איכותיים לאורך המופע.

אתר אינטרנט: https://www.palazzoversace.ae/rooms-and-suites

https://www.masa.co.il/writers/%d7%9c%d7%99%d7%9e%d7%95%d7%a8-%d7%a6%d7%93%d7%95%d7%a7