לרגל פתיחת חגיגות שנת החמישים שלנו, החלטנו לציין את שלושים ואחת שנות חברותנו, בטיול משותף בטרק בהרי הקאווקז הגיאורגי. זהו קשר שהחל בין ארבעתנו במהלך הצבא בו שרתנו כמדריכות טיולים בבית ספר שדה ברמת הגולן. הפך עם הזמן לחברות של ארבעה זוגות והתפתח ברבות השנים, לשבט שלם, בן עשרים ואחת נפשות.
עם השחרור, יצאנו יחד לטיול של "אחרי צבא" לדרום מזרח אסיה ולמרכז אמריקה. אז היינו צעירות, חסונות וחטובות וטיפסנו על הרי ההימלאיה בנפאל, ללא עזרת ה "פורטרים" כשאנו נושאות תרמילים כבדים, לבד על הגב.
הפעם ממרום גילנו ובפתחן של שנות החמישים שלנו, הסתפקנו בתרמילי גב קטנים יותר בהם הושאר מספיק מקום, לדבר הכבד באמת….החששות !. חששות שמא הגב לא יצליח לשאת משקל של עשרה ק"ג. שמא הברכיים יתקשו לסייע לנו בהליכה. חשש מכך שנאבד בשבילים הלא מסומנים ונצלח את הטכנולוגיה של הנווט (אפליקציית ה maps me). חשש מהגשם שצפוי היה לרדת ותקווה שירעם מעלינו במתינות.
רצינו שיעמדו לרשותנו הנשימה והכוחות ל"פיטפוטי הנשים" שלנו ולמבט הזה על החיים, המתנסח מחדש, כשאנו לוקחות מעט מרחק…
בתחילת ספטמבר יצאנו שלוש חברות (דרורה, נטע ואני. מיכלי הבריזה לנו 😫) לשבוע בגיאורגיה, לטרק בן ארבעה ימים, ברכס הרי הקאווקז. טרק שהחזיר אותנו אחורה בזמן, לימים בהם השתמשו בשוורים כבהמת משא ובמגל לקצירת התבואה.
הרי הקאווקז רבי העוצמה אפופים אגדות, הילה של מיסתורין ורומנטיקה. במשך שנים, היה הקאווקז שם נרדף להרים מרוחקים וקרים. במיתולוגיה היוונית, הם שימשו כעמוד המחזיק את העולם. כאן עפ"י הגרסה הגיאורגית, נכבל להר פרומיתאוס על ידי זאוס, כעונש על כך שגנב את האש. לכאן הפליגו בחיפוש אחר גיזת הזהב.
זהו אחד האזורים הכי מורכבים בעולם. הוא נמצא על קו התפר שבין אסיה לאירופה וקצותיו נתחמים בים השחור ממערב ובים הכספי ממזרח. מתמיד שימש כגשר ומחסום כאחד בין היבשות. אזור שהיווה מאז ומתמיד זירה עקובה מדם למאבקי אימפריות עבר (רוסיה, פרס והאימפריה העות'מנית). מפגש בין תרבויות ועימותים. זו הסיבה שניתן לפגוש פסיפס של תרבויות ועמים, קליידוסקופ של פרצופים, מישמש אתני סבוך של לשונות וניבים המוכתבים על ידי מבנה טופוגרפי קשוח, מבותר והררי.
הקאווקז משתרע על פני למעלה מאלף קילומטרים ומהווה חלק מהחגורה הטקטונית של האלפים-הימאליה, המתחילה בהרי הפירנאים בצפון ספרד ונמשכת מזרחה עד הרי ההימאליה. לפי הלונלי פלנט, אלו תוצרים של "תאונת דרכים אדירה" בין הלוח הערבי הדוהר צפונה במהירות של מספר סנטימטרים בשנה ונמחץ ללוח האירו-אסיאתי. רובו של הרכס מתנשא לגובה שמעל ל 4000 מטר וגובהן של פסגות רבות במרכזו, מגיע ל 5000 מטר ויותר. הם נחשבים להרים הגבוהים ביותר באירופה וגבוהים יותר מהרי האלפים בכמה עשרות מטרים (בקאווקז עשר פסגות גבוהות יותר מהמונבלאן, שיא הפסגה של האלפים). בקאקווז למעלה מאלפיים קרחונים, המהווים כאחוז אחד משטחו של הרכס.
הטרק "ממסטיה לאושגולי" אליו יצאנו בחבל סוונטי, בצפון – מערב גיאורגיה, אפשר לנו להעמיק אל תוך העמקים הירוקים והמרוחקים ביותר של הקאווקז ובמקביל למחוזות עמוקים בתוכנו, חלקם יתגלו כמפתיעים ולא פשוטים.
אורכו של הטרק, כ 60 ק"מ, הנפרשים על פני ארבעה ימים. ההליכה נעה בין שבע לתשע שעות בכל יום ונחשבת לדרגת קושי בינונית עד קשה. היא כוללת טיפוס במעברי הרים ("פאסים) בגבהים שונים (הגובה המירבי כ 3000 מטר), ביניהם לעתים עליות וירידות תלולות וממושכות. הטרק עובר למרגלות פסגת הר שחארה, ההר הגבוה ביותר בגאורגיה, המתנשא לגובה 5200 מ' ומדרונותיו מכוסים בכבדות בקרחונים.
"המסע" לתחילת הטרק
ההכנות: ההתרגשות לקראת הטרק, עברה דרך ההכנות לטיול. נפגשנו ולמדנו ביחד את המסלול מסיפורי דרך באינטרנט וממפגש עם חבר שטייל שם זמן קצר לפנינו. כתבנו יחד רשימות ציוד. הצטיידנו בביגוד טרמי ונעלי הליכה טובות. חילקנו בינינו בתרמילים צ'ופרים לפיקניקים, בעיקר אגוזים ופירות יבשים. מים ניתן למלא לאורך הטרק בנהרות וממעיינות וכן בכפרים בהם לנים, לכן הסתפקנו בבקבוק של ליטר וחצי בלבד לכל אחת. מאחר ואני קטוגנית (תזונה המבוססת על חלבון ושומן מן החי), ארזתי בוואקום בשר בינטון וביף ג'רקי, לצד מצלמת סוני מירורלס ושלוש עדשות שונות. מה שהפך את התרמיל שלי לכבד מאד ! ומה שעתיד היה להקשות עלי ולהאט את ההליכה שלי, בעיקר בעליות…
היציאה לדרך: יצאנו בטיסה של כשלוש שעות לטיביליסי, בה נחתנו באישון ליל. נהג מונית עם חיוך מוזהב, הוריד אותנו ברחוב חשוך, בפתחו של חדר מפונפן בורוד וחמצמץ מריח ביוב. הריהוט המתקלף, הווה עבורנו דרגש לשינה בלבד. השכם בבוקר, עלינו על רכבת מקומית לזוגדידי, בנסיעה מקרטעת של שש שעות !. נעצרנו בשום מקום בערך כל עשר דקות, בינות לכפרים רבים ושדות תירס. בצידי המסילה, חזירים הפכו עצמם לחיות מחמד. התרוצצו בעליצות, שיחקו עם ילדים ורק אנחנו מחלון הרכבת, ראינו את סופם קרב אלי מחבת.
ישובות בקרון עמוס ילדים, הבחנו בכך שלאף אחד מהם לא היה טלפון נייד. ניכר היה, כי הם עדיין לא איבדו את היכולת למלא את עצמם מבפנים ולהנות מתוך אינטראקציה אנושית בלבד.
בסופה של מסילה…תפסנו מרטרושקה (מיני ואן כתחבורה ציבורית), שדהרה בפראות כמעט מפחידה, במשך 3 שעות נוספות, בפיתוליו הצרים של מעלה ההר. הנופים החלו להתעצב אל תוך עוצמה.
ההגעה למסטיה: הנסיעה ממנה יצאנו עם כיווץ שרירים ובחילה הסתיימה במסטיה (Mestia), בירת חבל סוונטי, המהווה בסיס לטרקים באזור. העיירה הציורית שוכנת בגובה 1400 מטר, בנויה בסגנון מסורתי של בתי אבן וגגות מלוחות דקים של סלעי ציפחה מהמאות ה 9- 13 לספירה. לרבים מהבתים צמודים מגדלי אבן טיפוסיים, ששימשו כמגדלי שמירה ונועדו להגן על תושבי האזור במקרה של פלישה.
בסמטאות העיירה פסעו שכם אל שכם, פרות ותושבים מקומיים ואנו הצטרפנו לחברותא. כאן הצטיידנו במפה, גבינות, נקניקים ולחמים כפריים. התמקמנו בקומה השנייה, בביתה של משפחה חביבה ויצאנו לחוות את אווירת הלילה של העיירה. סמטאות צרות הוארו באור רומנטי. נגינה ושירה מקומית בקעה ממסעדות קטנות. לאחת מהן נכנסנו. חמישה גברים ניגנו ושרו במקצבים שהזמינו אותנו להגניב ריקוד פרטי על המושבים. ריקוד פנימי כזה, אך גם משותף, החולק את הרגע המיוחד הזה. רגע בו כאילו הפלגנו לתוך סרט אחר, אפילו אחר בזמן. אשנב שהצלחנו לפתוח ככה סתם באמצע החיים, למפגש נשי, לטיול, לעצירת השגרה ולהתרחקות מהבית. כל זה נעטף באותו הערב ביין שכר משובח ומעדנים גיאורגיים נפלאים: חצ'אפורי (בצק ממולא בגבינות מותכות), חינקלי (כופתאות ממולאות בבשר) ולי כמובן בשר גריל טעים, המתובל פנטסטי.
היום הראשון לטרק – ממסטיה לזבשי
בסימטא צדדית, במרפסת בית כפרי, בקומתו השנייה. מעל פרות ותרנגולות בחצר. על מפת פלסטיק משובצת באדום ולבן, הוגשה לנו ארוחת בוקר ביתית שופעת כל טוב ומפנקת. השולחן התמלא בריבות שונות (הגאורגים אלופים בריבות), לחם בית עשוי קמח תירס הנקרא מצ'אדי, גבינת סולגוני הדומה למוצרלה (מעדן מלכים ממש), עלי גפן ממולאים, חינקאלי, חאצ'פורי, יוגורט ועוגה ביתית יבשה כמעט קשה. את רובה של הארוחה, ארזנו לתוך התרמילים כי ידענו שהארוחה הבאה תהיה רק בלילה, לאחר שנגיע לכפר זבשי, בו נישן.
בעלי הבית, לא נתנו לנו לצאת לדרך, לפני שהובילו אותנו יד ביד ממש, דרך חדרי הבהמות אל מגדל השמירה בחצר האחורית. בחיוך חסר שיניים, בעיניים בורקות ובניב סוונטי מקומי, סופרה לנו בגאווה המורשת המשפחתית בת 800 השנה.
נפרדנו מהחיבוק הגיאורגי והאירוח המשפחתי הלבבי, העמסנו תרמילים על הגב ויצאנו לדרך. כבר בתחילתו, נעלם מאתנו סימון השביל. מבטנו התרוצצו על פני שבילים רבים וניסיון לנתב את עצמינו באמצעות אפליקציית ה maps me.
מגדת הנהר הפסטורלי, הזורם במרכז העיירה, נסק השביל אל מעלה ההר. תחילה מהסס במתינות ובהמשך פילס דרכו בתלילות במעבה חורש סבוך, שחייב אפילו טיפוס בעזרת הידיים. בשלוש השעות הראשונות האלה של הטרק, ניסיתי למצוא סנכרון בין תובענות השביל, התרמיל הכבד, האהבה והצורך שלי בצילום ולהיות בנוכחות עם חברותי. שתיהן בקלילות רגליים ובכושר שהתגלה לכולנו כמצוין, הצליחו לטפס בקצב מהיר יותר משלי במעלה ההר ואף להמשיך ולפטפט בחלקים התלולים ביותר של המסלול. מתוסכלת, מסורבלת ומתנשפת הבנתי שאהיה מאותגרת מאד בטרק הזה ותהיתי אם בחרתי בטרק שהוא למידותי. בנוסף התגנב אלי החשש שמא אאט ואאכזב את חברותי…
הרגשת הקלאמזיות החלה להירגע, רק כאשר העלייה התלולה הסתיימה. כשהגענו אל מרחבי האחו הירוק המנוקדים בעדרי צאן ובקר, נפתח עבורנו אופק עטור פסגות שלג. שם, בין סנאים שחורים על השביל לטרמיקות של נשרים ועם הסדרת הנשימה, הצלחתי להרגיש סיפוק מהקושי הפיזי ממנו סבלתי עד לפני רגע. כעת פגשתי לראשונה בטיול את החוויה העוצמתית הקורית לי, במפגש שבין הנוף להליכה. כמו במחול משותף, הם מזינים ומעמיקים זה את זה עבורי. שכן זו ההליכה שצובעת עבורי את הנופים, בתחושה שהם מהיפים ביותר בהם טיילתי בחיי.
באחו המוריק, הצטרפנו אל הכפריים לעבודת איסוף התבן לתילי קש בעזרת קלשוני עץ. נשכבנו לרבוץ, לנוח ולנשנש אגוזים. בהינו בשמיים הכחולים שעטפו כרקע הרים מוריקים ופסגות מושלגות.
המשכנו בשביל היורד במתינות דרך נופי הרים מוריקים עגולים ומלאי רוך. עברנו בין כפרים ימי ביניימיים שבתיהם עשויים אבן ונמצאים ברשימת אתרי המורשת של אונסק"ו. חלקם נראים כתלויים על בלימה במורד הרכסים ולא מעטים מהם כפרי רפאים נטושים הנראים כתפאורה לסרט מתח טוב.
הליכה נינוחה בירידה מתונה הובילה אותנו עד לנהר. שוב סימון השביל נעלם. צעידה לאורך הנהר הובילה אותנו לגשר עץ ישן, אותו חצינו ואיתו הגענו לכפר זבשי. כאן סיימנו את שישה עשר הקילומטרים של יום הטרק הראשון והליכה בת שבע וחצי שעות.
זבשי, כפר האופייני לכפרי האבן הפסטורליים באזור. בנוי סביב מגדלי שמירה יפהפיים על מורדות ההר. חלק מבתיו מטים לנפול. על אחד מהם התדפקנו בדלת, עייפות ורעבות מאד. קיבלנו חדר "דורמיטורי". חדר עם מיטות רבות. מיטות עץ רחבות עם מזרונים רפויי קפיצים, שבטנן שוקעת כערסל אל הקרקע. המקלחת והשירותים מוקמו בקצה מסדרון ומרפסת העץ מחוץ לחדרים. חלקנו אותם עם עוד עשרה תרמילאים ונאלצנו להמתין זמן ארוך, עד הגיע תורנו. בלילה, סביב שולחן עגול עמוס מטעמים מקומיים ותוך היסוס ראשוני במפגש עם תרמילאים מרחבי העולם התהוו להן שיחות אל תוך הלילה.
היום השני לטרק – מזבשי לאדישי
השכמנו קום בשל החשש מתחזית על גשם כבד וסופות רעמים ומחשש רב יותר מפני העלייה התלולה והארוכה שחיכתה לנו בפתחו של היום. לפנינו, עמד טיפוס של 1000 מ' הנמתח לאורכם של ארבעה ק"מ במעלה הר תלול, עד להגעה לאוכף ולמעבר ההרים (pass) בגובה 2600 מ', משם מתחילה ירידה ארוכה מעברו האחר של ההר. התרמילאים אתם הסבנו סביב שולחן ארוחת הערב וסיפורי הדרך שקראנו, סיפרו שהתברברו שם שעות והזהירו ששבילי הבקר, סימון ותוואי המסלול מתעתעים מאד.
פגשתי דיאלוג פנימי שהפך לקונפליקט מוכר. האידאל התובע ממני לאתגר את גבולות היכולת והנוחות שלי, אל מול קול חדש יחסית, אולי מתנת יום הולדת חמישים. זה המציע לי לכבד ולחבק יותר בחמלה את ההקשבה גם לחולשה ומתוכה לתת מקום לויתור.
הדיאלוג הפנימי, הפך לחיצוני ומשותף. בדינמיקה החברתית שלנו, דרורה נושאת עבורנו את דגל "הגבורה והיכולת הנשית". ידענו שאם היא תסכים להשקיט בתוכנו את אותו "סופר אגו" חזק, נשמח לפנות לבעל הבית (אצלו לנו) ולבקש ממנו להתלוות אלינו עם סוסו, לעלייה הקשה. דרורה שמחה לסמס לבעלה, שמשהו בה השתנה ובהינף יד, העמסנו את התרמילים על גב הסוס והרגשנו קלילות בעשרה קילו פחות, כל אחת.
הטיפוס חשף ורשם בפנינו עוד ועוד פסגות וביניהן קרחונים. העמק תחתינו נפרש כקנבס לציור: כפרים, חקלאים עם מחרשות רתומות לשוורים, משטחי אחו ונהר שוצף, אותו היה עלינו לחצות בהמשך, על גשרי בולי עץ מאולתרים וסלעים חלקלקים. ככל שעלינו, נעלמו היערות המחטניים, במקומם הופיעו פרחי בר בשלל צבעים. צדק המשורר הרוסי הנפלא מיכאיל לרמונטוב, שבילה חלק משנות שירותו הצבאי בקווקז, שראה ביופי ההרים, מקום מקודש המחייב "עלייה לרגל". הילל את יופיו בפואמות ואף מצא בו את מותו בדו-קרב מטופש.
בסופה של עלייה תלולה וארוכה, נפרדנו מהסוס ומבעל הבית. חזרנו אל כובד התרמילים, איתם התגלגלנו במורד ההר. בזכות בידודו, חבל סוונטי, לא ידע כיבושים ותושביו הצליחו לשמור על שפתם הייחודית, על המסורת העתיקה ועל מנהגיהם האותנטיים. נראה כי לא הרבה השתנה כאן במאות האחרונות ואנו בטרק שהוא בכלל מסע בזמן. מסע דרך כפרים שהזמן קפא בהם מלכת. מסע בזמן ובפיזיות הגופנית המשתנה לנו ומסע בחברות שלנו שנצבעה לנו תוך כדי הטרק, בגוונים רגשיים חדשים. את חלקם אהבנו ואחרים לא היה לנו פשוט לחוות.
בסופו של יום ובתום 15 ק"מ הגענו אל הכפר אדישי. הכפר היפהפה ממוקם במרכזו של עמק מוריק ומאוכלס על ידי שבע משפחות בלבד. הוא מנותק במשך תשעה חודשים בשנה, בגלל השלג ומזג האוויר. בשלושת חודשי ההפשרה, מגיעים לכפרים בני משפחה מכל קצוות גאורגיה כדי לסייע בחליבת הפרות, בייצור גבינות ויוגורטים, בקצירת עשבים לחודשי החורף שישמשו אוכל לפרות ולחזירים ובזריעת תפוחי אדמה. השיטוט בכפר לקח אותנו הישר לסרט של שר הטבעות. נדמה כי חזרנו לימי הביניים ובעוד רגע בלבד, יצאו הדמויות מהסרט ומתוך הבתים. בית האבן שבו לנו נבנה מתישהו במאה ה-13. הוא חודש אומנם בפנים, אך רצפות העץ שבו חרקו כמו בסרט של בית רדוף רוחות.
ארוחת ערב עשירה הוגשה בסלון המשפחה, שהוסב כולו עבורנו. סביב שולחן עץ עגול עם סרוויס חרסינה מקושט בפרחים עדינים, הוגשו מטעמים, עליהם התנפלנו. טחמלי, רוטב פיקנטי ומרענן העשוי משזיפים ירוקים הוגש לצד תבשילי ירקות שונים וכופתאות ובצקים גיאורגיים משובחים וכמובן מרקחת משמשים. למרות המשקל העודף של התרמיל ואל מול מצעדי הקלוריות בארוחה, שמחתי שהבאתי את תגבורת הבשר היבש על הגב.
היום ה 3 לטרק- מאדישי – לאיפררי ולאושגולי.
היום השלישי לטרק, התנקז בבוקרו לרגע דרמתי וסוער אחד. רגע שיכול היה להכריע את הטיול כולו. רגע חציית הנהר, המתחיל לזרום מקרחון כשנקודת החצייה רחוקה ממנו, כקילומטר בלבד ! מה שהופך את טמפרטורת המים לכמעט 0 מעלות. העמידה עצמה ליד הקרחון, עוד בטרם חצינו, הרגישה כאילו מישהו, שכח לסגור את דלת המקפיא. רועדות מקור, נאלצנו להיפרד מהבגדים החמים, להיכנס לשורט וסנדלי שורש ולחצות את הנהר. לא ידענו מה יהיה גובה המים. לעתים המים מגיעים עד הברכיים ולעתים עד גובה בית החזה. לכן לצד המים, ממתין גיאורגי מסוקס המציע להעביר את התרמילאים על גב סוסו. נטע שמחה להיענות להצעתו וקיפצה אל הסוס עם כל התרמילים שלנו, בעוד דרורה ואני בחרנו לחצות את הנהר ברגל. מרגע הכניסה למים, מיליוני מחטים חדות כמו ביתרו את בשרנו ועם כל צעד זה החמיר. אבדה התחושה בכפות הרגליים. ניסינו לא להקפיא תנועה, למרות שההלם הזמין לזה. לשמחתנו המים הגיעו רק עד לברכיים וההלם לא עבר את גובה השוק….
מעברו השני של הנהר, התיישבנו על הסלעים להפשיר. מחככות ידיים בכפות רגליים כדי להשיבן לחיים. ידענו שזהו היום הארוך והיפה ביותר בטרק. יום של 18 ק"מ רווי בעליות וירידות ארוכות . התארגנו והמשכנו בשביל שהחל לעלות על הרכס, בינות לפריחה יפהפייה וצבעונית שהגיעה לנו כמעט עד לכתפיים (סייפן קאווקזי הפורח בוורוד כהה, שושן סוביץ גבוה בעל פרחים צהובים בהירים ומנוקדים מעט, מרגרטות לבנות וריננטוס צהוב). טפח אחר טפח תוך כדי עליה מפותלת וארוכה הלך ונחשף בפנינו הקרחון. לובן זורח, חובק את ההר, קורן במלוא עוצמתו ומרחביו המרשימים. ברגעים בהם הלכנו מתוך הקשבה לשקט, יכולנו לשמוע את שבירות הקרחון כתוצאה מהחימום הגלובאלי ולראות מפולות שלגים מעוררות צמרמורת. מפלי שלג עוצמתיים, המתנקזים לנקודות קטנות בתוך הקרחון העצום הזה.
העלייה עד ההגעה לאוכף בגובה 2700 מטר, לקחה לנו מספר שעות. מכאן יכולנו להתחיל לרדת לצד השני של ההר, בירידה ארוכה, כמעט אינסופית, עד לכפר בו תכננו ללון. אולם בחרנו להשהות את הירידה כי רצינו להמשיך לטפס עוד כברת דרך של כחצי שעה, לנקודת תצפית נוספת בגובה 3000 מטר, ממנה יכולנו להשקיף על פסגת השחארה המרשימה בת ה 5200 מטר ולגלות קרחון ענק ויפהפה נוסף.
אבל…לרוע מזלנו, הגשם, אכן הגיע ופרץ במלוא אונו. חשופות למטח כבד של ברד, על אוכף אחו עירום, נחבטנו על ידי כדורי קרח גדולים. השכמיות האדומות הגדולות שלנו, הפכו כעת ל"אוהלים". התקפלנו תחתן, התחבאנו וחבקנו תרמילים. החלטנו להמתין תחתן בתקווה שהברד יישבר לפנינו ויחדל.
…ואז זה קרה…קרן ראשונה של שמש הסתננה. פרמה במתינות עננים אפורים. השקיטה הצלפה זועפת. ריככה שמים לגוונים נוספים. הפסגות החלו להגיח במקום בו רק השמיים מתקיימים….
על "סכין" הר מחודד, דילגנו כמעט בריחוף מתרגש אל פסגת האוכף. שני קרחוני ענק היורדים מרכס הקווקז, יצרו שני עמקים גדולים, מעליהם עמדנו. הגענו ל"גג העולם". קטנות האדם אל מול עוצמתו הגולמית של הטבע. היקסמות מיפעת היקום אותו אנו זוכות לפגוש כאן. אושר עילאי. באותו הרגע ממש, כמו קרה קסם. קשת מלאה, מהפנטת, נוצרה למרגלותינו בתוך העמק. לראשונה בחיי, ממרום פסגת ההר, צפיתי על קשת מתחתי כשאני מעליה. חושבת שיכולתי להיבלע אל תוך הרגע, לשכוח הכל ולהישאר לחיות שם. אך הגשם המתחדש, העיר אותנו אל מציאות, בה ירידה מאד ארוכה, ממתינה לנו ונאלצנו לצאת לדרך.
הדרך במורד ההר, מלווה בגשם, סירבה להיגמר. השביל נהיה בוצי ולא היה ברור אם אנחנו רטובות מגשם או זיעה. נקודת הסיום הנכספת בשביל בתחתית ההר, הסתברה, כנקודת פתיחה בלבד, לדרך ג'יפים בוצית ורחבה, עליה היה עלינו לצעוד עוד שישה וחצי קילומטר תחת שמש שוקעת וכניסה לחשיכה. בסופה היינו אמורות להגיע לכפר איפרלי בו נלון.
בדרך הבוצית הרחבה ובגשם המתגבר, חשבתי על כך שמושג ה"אושר" מורכב מרגעים חולפים. "גג העולם", בו חוויתי אך לפני רגע, אושר עילאי התחלף כעת, בהרגשה גואה של רחמים עצמיים. היינו כעת לאחר כ 9 שעות הליכה וחמישה קילומטרים בוציים, עדיין היו לפנינו. הדרך חתכה את צלע ההר כשמשמאלנו, התחתר נהר בתוך קניון מרשים ועמוק.
לפתע באמצע שום מקום, על אם הדרך, טנדר מקומי הפך לדוכן ממכר של גבינות, יין, דבש ועוגה קאווקזית יבשה ממש, שנטע עפה עליה. שלוש מאמות עבות בשר, תחת מטפחות ראש ומטריה גדולה אחת, הביטו אלינו בחיוך מוזהב. מבעד לשיער נוטף ושכבות של בוץ, פנינו לבעל הטנדר. נופפנו במיטב הלארי שבידינו (הכסף המקומי) והוא הסכים לקפל את עצמו כדוכן ולשוב להיות טנדר. הוא נענה לבקשתנו להסיע אותנו לא רק לכפר הסמוך בו תכננו ללון, אלא לכפר אושוגולי, כשעתיים וחצי נסיעה משם. כפר החותם את סיום הטרק שלנו. כפר אליו היינו אמורות לצעוד בדרך הג'יפים הרחבה הזו, כעשרה קילומטרים, ביום המחרת.
בדרך בוצית וגשומה ובתוך ערפל כבד, שלף הנהג הקאווקזי, דיסק עם מוזיקה שנלקחה מסרט ועולם סוריאליסטי אחר. מוזיקה גיאורגית-ישראלית חסידית, במקצב של טראנס חזק, הושמעה לנו בקולי קולות. הנהג ניסה להסביר שזה הבן שלו ששר עם אחת הזמרות המפורסמות ביותר בגיאורגיה. אפילו הבה נגילה במקצב האוס, השתרבב לתוכה פנימה. כמעט הזוי. לא רק מפגש יבשות, אלא ביטוי ממשי למפגש תרבויות.
לאחר מסלול של 18 ק"מ ולמעלה מעשר שעות הליכה שסופן בתוך בוץ, גשם וערפל. לאחר נסיעה מפותלת לאורך נהר, במורד ההר ובתוך חשיכה וערפל כבד, הגענו לאושגולי. הגשם השאיר אותנו בתוך הטנדר ושמחנו על טוב ליבו של הנהג שעצר בבתי כפריים שונים לבדוק עבורנו, היכן נוכל ללון באותו הלילה. נכנסנו לחצר, מוקפת גדר, בתוכה שורת חדרונים קטנים מעץ, שהזכירו לי את המבנה של שבט הצופים בילדותי. הרצון היחיד היה להתקלף מהבוץ והרטיבות שחדרה עד לשד עצמותינו. לראשונה בטיול, המקלחת היתה בתוך חדרנו והתענגנו על כך. רעבות יצאנו לבקתה הסמוכה, שם האירו להבות האח את החלל וחיממו אותו. שולחנות עץ ארוכים, ניצבו בסמוך זה לזה. פגשנו קדירת מרק חמה, לצד פרוסות גבינה מלוחה שנחבצה לידינו. בשולחן הסמוך, גברים מקומיים, שתויים מדי, פלשו למרחב שלנו והבריחו אותנו חזרה אל החדרון הקפוא שלנו.
היום האחרון לטרק והשיבה הביתה
התעוררנו אל בוקרו של יומנו האחרון בגיאורגיה והתענגנו ברוגע משיטוט בכפר הציורי והקסום הזה. אושגולי, הכפר הגבוה ביותר בגיאורגיה בגובה 2200 מטר, ממוקם למרגלות הפסגה הגבוה ביותר של הקאווקז, מזה 2000 שנה. משמעות שמו, "אמיצי הלב", כי רק תושביו הצליחו לגור בו ושרדו את תנאי המחייה הקשים. במשך חצי שנה, מכוסה הכפר בשלג כבד וכל דרכי ההגעה אליו נחסמות. טיילנו בין סמטאותיו ולאורך הנהר הזורם ממנו אל העמק. טיפסנו אל מגדלי שמירה. לצד גורי חזירים שעישבו את הקרקע, ישבו שני רועים גיאורגיים, אותם לכדה עין המצלמה שלי. הם ביקשו שאתקרב להראות להם את תוצרי הצילום וכשעשיתי זאת, התנפל עלי אחד הגברים, אחז אותי בכוח וניסה לנשק. נחלצתי מאדי השיכר והאגרסיביות שלו והאצנו דרכינו אל המרטרושקה שהחזירה אותנו למסטיה, העיירה ממנה התחלנו את הטרק.
אחת לשבוע יוצאת מכאן טיסה ב"אוטובוס אווירי" קטן, מטוסצ'יק של 17 נוסעים בלבד לטיביליסי. רגע לפני העלייה, ביקשו ממני לתת דחיפה לפרופלור וקפצתי למטוס תוך כדי תנועה. הטייס ישב איתנו, נהנה לטחון ביסלי מקומי ביחד. בתוך באמפרים של כיסי אוויר וטלטלה, יכולנו לראות את הקאווקז המרהיב בלובן פסגותיו, נפרש מתחתינו. עקבנו אחר מסלול הטרק שלנו מלמעלה ונפרדנו בהכרת תודה, מחוויית חיים ומאחד הטרקים היפים, המגוונים והעוצמתיים שחווינו בחיינו.
