ילדת "הקומארי" – האלה החיה, עד טיפת הדם הראשונה !
תחת איפור כבד, חוקים מוקפדים, שתיקה וריחוף באוויר, משמשות ילדות "אלות חיות" בנפאל. ילדות אלה מכונות קומארי – בתולה או צעירה, בסנסקריט. הילדות האלה מולבשות מדי בוקר בבגדים מיוחדים, מצמידים למצחן את הטיקה, העין השלישית, ומושיבים אותן על כס הכבוד במקדשים שונים ברחבי עמק קטמנדו. שם הן מקבלות מדי יום קהל מאמינים הינדים למשך שלוש שעות, שבמהלכן הן מברכות אותם. המאמינים מנשקים את כפות רגליהן הקטנות המונחות על מגש מתכת גדוש בפרחים, ומעניקים להן מתנות. כך, לצד מאות ואלפי אלים, אלות, אלוהויות, שדים ורוחות והתגלמויות של בודהה, להם סוגדים הנפאלים באמצעות פסלים, ציורים, סימבולים ותגליפים במקדשים, הם סוגדים גם לקומארי – האלה החיה, והיא אולי החשובה מכולם, אף שזה כל כך מערבי מצידי לטעון כך.
הילדות האלה הן בנות הנוארים, הילידים ותושביו הקדומים של עמק קטמנדו, שדתם מאופיינת במיזוג בין הינדואיזם לבודהיזם. הנוארים נחשבים לקבוצה האתנית השישית בגודלה בנפאל ומונים כמיליון ושלוש מאות אלף אנשים. אולם בגלל התיישבותם הקדומה בעמק קטמנדו, המהווה את ליבה הפוליטי והתרבותי של נפאל, השפעתם על התרבות בנפאל משמעותית וגדולה בהרבה.
על פי אמונת הנוארים, רוחה של פרווטי (טלג'ו בנפאלית), אשתו של האל שיווה ההינדי, מתגלגלת לתוך הילדות האלה לתקופה מסוימת. כך הופכים גופן וישותן "מכל" עבור ההתגלמות שלה, המתגשמת כ"אלה חיה", כלומר אלה בשר ודם.
בשר ודם ? אז זהו שלא ממש. כאן בדיוק נקודת התורפה, שכן דם נחשב בהינדואיזם (כמו גם ביהדות) לטומאה ולא עומד בכפיפה אחת עם אלוהות וקדושה. לכן הוא מחוץ לסיפור ואם הוא מופיע, תוצא מהסיפור גיבורת הסיפור – הקומארי בכבודה ובעצמה.
הילדה תכהן כקומארי כל עוד לא הופיע הסימן הראשון של הטומאה – הדימום. בדרך כלל זהו המחזור, אבל הדימום יכול להיות גם תוצאה של שריטה, אובדן שן, או דימום מהאף. החשש שמא הקומארי תפצע ותדמם הוביל לחוקים נוקשים האוסרים עליה ללכת בעצמה על הרצפה ולצאת מפתח ביתה. היא תינשא בזרועות מי שהוסמך לכך ברחבי הבית וכשתצא מספר פעמים מועט בשנה, לפסטיבלים וחגים במרכז העיר, היא תינשא על גבי אפיריון.
תפקיד הקומארי באירועים אלה, יהיה ייצוגי. היא תעניק ברכות וקמעות לעולי הרגל. כך תעשה גם בחיי היומיום שלה, כאשר תשב על הכס ותקבל לביתה עולי רגל. מדי שבוע, ביום ראשון, היא תשב אל מול החלון ובעזרת מבט בלבד, תעביר למאמינים הסוגדים לה, את ברכותיה. על פי האמונה לכוח מבטה יש יכולת אדירה לדאוג למילוי משאלותיהם.
הקומארי נאלצת לחיות בבידוד וסגפנות. מעטים יטפלו בה ויסעדו אותה במהלך שנות תפקידה. הבידוד יכלול המעטת שיח ואינטראקציה חברתית והמעטת תנועה. מותר לה לברך באמצעות תנועת יד, הרכנת ראש ומבט.
כיצד נבחרות הילדות המשמשות בתפקיד הקואמרי ? מסתבר כי ילדות אלה נבחרות לפי חישובים אסטרולוגיים והן חייבות להיות בעלות שלושים ושניים סימנים פיזיים המקבלים דימויים מתוך עולם החי: ירכיים כשל אייל, צוואר כקונכייה, ריסים כשל פרה ועוד. לצד אלו, יבחנו גם החוסן הנפשי והביטחון שלהן, למרות שהילדה הנבחרת לתפקיד הן כבנות שלוש בלבד.
כיצד ניתן לבחון חוסן נפשי בגיל כה צעיר ? אחד המבחנים לכך בעבר היה הדרישה שהיא תעבור כחלק מטקס ההכתרה שלה את "הלילה השחור". לילה בו הקריבו קורבנות המוניים על ידי כריתת ראשי בופאלו ועליה היה לעבור ביניהם בלי להביע פחד.
בנוסף התקיים טקס טראנס, שאותו מקיימים עד היום, ובמהלכו עוברת הילדה מעין לידה מחדש ומקבלת את רוח האלה לתוכה. היא מולבשת בבגדי ה"קומארי" האדומים המסמלים את האנרגיה היוצרת אך גם המכלה של האלה.
לקומארי מוגש אוכל מיוחד ותפריט מוקפד. כך למשל, אסור לה לאכול שום ובצל מחשש שהם עלולים לעורר בה יצר מיני.
בעבר הקומארי לא למדה ולא רכשה השכלה, שהרי הנפאלים מאמינים שהקומארי כאלה כבר יודעת הכל, אך לאורך השנים נתקל המנהג בביקורת מצד ארגונים הפועלים למען זכויות הילד. בשנת 2008 קבע בית המשפט העליון של נפאל, כי האלות החיות צריכות לקבל חינוך וכיום נבחר עבורן בקפידה מורה פרטי המקבל אישור מיוחד להיכנס למקדש וללמד אותן מספר מקצועות בודדים כגון אנגלית, חשבון ולתרגל כתיבה.
הישיבה על כס מלכות קדוש זה, עתידה כאמור להסתיים באחת עם הופעת סימן הטומאה הראשון שלה – הדימום.
בשל כך הקומארי מטופלת בכפפות משי כדי שחלילה לא תיפצע. כאשר נופלת לה השן הראשונה, היא חייבת לבלוע מייד את הדם כדי שלא יופיע כדימום גלוי לעין. אך היא לא תוכל להסתיר את עובדת קבלת הוסת הראשונה. כאשר זה יקרה, יסתיים תפקידה כקומארי והמעבר חחיים רגילים יהיה חד, קשה ואכזרי.
היא תשוב לבית הוריה, לילדי השכונה, מבלי לדעת איך זה להיות ילדה. היא לא למדה לדחות סיפוקים או להתמודד עם "לא" וחסר. היא לא חוותה שובבות, ריצה, שחרור או צחוק ילדים. היא אמנם שבה לחיק משפחתה ולחיי שגרה, אך חייה לעולם לא יהיו כאלה.
אמנם היא תהיה פטורה כעת מכל ההגבלות המחמירות שהוטלו עליה, אך היא אינה מורגלת לצאת ולעשות ככל העולה על רוחה.
עדויות רבות מלמדות כי הקומארי היוצאות לדרכן, פוגשות סבל רב ונופלות לדיכאון קשה, לנידוי ואף לקושי עתידי במציאת חתן.
בקרב הנוארים הנפאלים רווחת האמונה העממית כי עוצמה מסוכנת והרסנית דבקה בילדות אלה, במהלך תפקידן העוצמתי כאלות חיות. קיימת אמונה כי הן עשויות להמיט אסון על בעליהן. רק גברים נאורים, בעלי ביטחון עצמי, יעזו להתקרב ולהתחתן איתן. זו גם הסיבה שמספר הילדות שמשפחותיהן מציגות את מועמדותן לתפקיד פחת בשנים האחרונות.
שלוש קומארי חשובות וידועות מכהנות כיום כאלות חיות בעמק קטמנדו ובשלוש ערי הבירה העתיקות שלה שהיו בעבר שלוש ממלכות: בקפטור, פטאן וקטמנדו. עם הפיכת קטמנדו לבירת נפאל, פחתה חשיבותן של הקומארי בפטאן ובבקטאפור והן הפכו לקומארי מקומיות בלבד, ואילו מעמדה של הקומארי בקטמנדו, שנותרה הקומארי המלכותית היחידה, עלה.
הקומארי בקטמנדו מבודדת מקהל המאמינים וחיה בבידוד כמעט מוחלט, לעומת ילדות הקומארי בערים האחרות, שממלכתיותן מוכרת פחות, ואליהן מתאפשרת גישה, וניתן לשוחח איתן ולהעניק להן כבוד.
מלבדן ישנן קומארי במקדשים ובבתים קטנים יותר ברחבי הכפרים הנואריים שבעמק קטמנדו. פגשנו אחת מהן במהלך השיטוט שלנו בכפרים. כבת כפר ובשונה מהקומארי של ערי הבירה העתיקות בעמק, הקומארי של הכפר היתה לבושה בפשטות – באפודה סרוגה אדומה ושערה נאסף תחת שתי קוקיות אדומות. עיניה בלבד אופרו בשחור והבליטו לכדי הקצנה את הלכסון שלהן. לעומת ילדות הקומארי הממלכתיות היא יצאה אל מפתן הבית, עד לקו שממנו והלאה נאסר עליה לדרוך. היא גילתה סקרנות כלפינו בדיוק כפי שאנו היינו סקרניים בנוגע אליה, והיא בחנה אותנו עד שפנינו מהסמטה המאובקת שבה היה ביתה.
כפסיכואנליטיקאית לאקאניאנית וכמדריכת טיולים במזרח אסיה, היה לי חשוב ליצור מפגש רשמי עם הקומארי הממלכתית ולאחר מכן גם עם הוריה. עניין אותי להקשיב וללמוד על נקודת המבט של האם והשקפת עולמה כלפי בתה כאלה. קיוויתי להצליח לשמוע ממנה עמדה אישית, כנה על המחיר הנדרש ממנה וממשפחתה בהקרבה זו של בתה עבור הקהילה.
הצלחנו לארגן מפגש עם הקומארי של פטאן. המפגש היה כרוך באישורים ותיאומים מיוחדים ובתשלום מכובד.
הקומארי הנוכחית – הוכתרה לפני חמש שנים, ב 2017 כשהיתה בת שלוש. שמה טישנה שקיה. הילדה נבחרה מבין ארבע מועמדות. לעומת הקומארי המלכותית של קטמנדו, היא ממשיכה לגור בביתה לאחר בחירתה, אבל צריך היה לקדש בתוכו שני חדרים עבורה. האחד חדר פרטי לאכילה ולשינה (שכן מרגע בחירתה אסור לה לישון בסמיכות לאף אדם), והחדר הנוסף עבור הכס והטקסים הרשמיים.
ההכנות למפגש עם הקומארי היו מרגשות. קנינו לה בשווקים בקטמנדו שק עמוס במתנות ילדות: בובות, ערכות יצירה ומשחקים. כל מתנה נעטפה בנפרד בנייר עטיפה צבעוני.
בדרכינו לביתה, עברנו דרך סימטאות העיר העתיקה של פטאן. בכיכר דורבר במרכזה של העיר, לצד ארמון ומקדשים נוארים יפהפיים מן המאה ה 17, נעמדנו תחת פסל האבן המוכר לנו משירם של רחל שפירא ואריאל זילבר – הפסל של "ציפור האבן". אפילו שרנו אותו יחדיו.
"ומספרים,
מעבר לשיירת
ההרים המתקמרת
בנפאל הרחוקה, הרחוקה.
ניצב מקדש תפארת,
זאת אומרת,
שכמוהו עוד עינך לא ראתה.
ומספרים,
כלואה ציפור הפלא
שבאבן מפוסלת
בנפאל הרחוקה, הרחוקה
צמאים פילי האבן
ומנגד
מבזבזת את מימיה מזרקה.
ומספרים,
עדיין לא ידוע
אם מחר או עוד שבוע
בנפאל הרחוקה, הרחוקה.
תעוף ציפור האבן,
אך תמיד אישה יושבת
ולוטשת מבטה.
וכשתעוף, תעוף, תעוף
תעוף ציפור האבן
לא תהיינה מלחמות
המזימה והאימה
יהיו רק זיכרונות
מן השנים העגומות".
השיר לקוח מתוך אגדה מקומית, לפיה הסימן לחזרתו של הקיסר הנפאלי המיטיב והאהוב שבוקר אחד קם ונעלם, יהיה כאשר פסלי האבן – הציפור והפילים, סמוך למזרקה במרכז כיכר דורבר, יקומו לתחייה.
כאן תחתיו, בדרך למפגש המרגש עם הקומארי של פטאן, לא יכולתי שלא לחשוב על ההקבלה ביניהן. כיצד ילדת פלא כלואה בסבך חוקים נוקשים כקורבן של אמונה. כציפור המאובנת בפסל.
במרחק דקות ספורות של הליכה מהפסל הזה, בתוך חצר פנימית בבית נוארי מן המאה ה 17, שמרפסות העץ שלו מעוטרות בגילופים מסורתיים, גרה הקומארי בת השמונה של פטאן.
טיפסנו בגרם מדרגות צר לקומה העליונה, רק שם מותר לקומארי לגור. הקומה התחתונה, המחוברת לאדמה נחשבת לטמאה עבורה. התבקשנו לחלוץ נעליים ונדחסנו לחדר קטן, בתוכו ישבנו בצפיפות על שטיח ישן ומהוה אל מול קיר שכוסה כולו בד לבד קטיפתי אדום. החדר היה אפלולי ואלומות אור בודדות הצליחו לחדור מבעד החלון, דרך וילונות כבדים בצבע אדום. נאסר עלינו לדבר. אל מול דלות החדר והבית, ניצב בקצהו כס מלכות שנראה כלקוח מאגדה. הוא עוטר בריקועי כסף ששזרו עלי לוטוס כצמות כסופות על דופנותיו. שני יצורים מיתולוגיים רכנו משני צידיו ולמרגלותיו כשומרים.
המתנו בדריכות לבואה. הדלת נפתחה ונישאת בידי אמה הוכנסה הקומארי לחדר הישר אל כס מלכותה, ילדה יפהפייה המאופרת בכבדות, שפתיה ומצחה משוחים באדום. טיקה מצויירת ומודגשת בזהב בין גבותיה. עיניה, עיני שקד מלוכסנות הנמתחות באיפור שחור אל רכותיה, כבויות. מבטה אטום. היא לבשה שמלת קטיפה אדומה, כמעט כסט משלים לריהוט החדר הכבד.
בטרם בירכה כל אחד מאיתנו על ידי הנחת כף ידה על ראשינו כשקדנו וכרענו על ברכינו למולה, הגשתי לה את המתנות. כך נהוג בהינדואיזם – תחילה לתת ורק אחר כך לקבל. לחלקנו נדמה היה שרטט קל בזווית השפתיים נמתח אולי לניואנס של חיוך, אך גם זה רק להרף קל.
לצידה עמדו כל העת אמה ואחיה בן הארבע. הוא גילם את כל חדוות הילדות, הנמרצות והשובבות שאחותו הקומארי לא תוכל לחוות לעולם. הוא רץ וקיפץ, השתעשע בהפקת מנעד עשיר של קולות ושיחק בבלון גדול בצורת דולפין שהבאנו לו. האם התקשתה להשקיט אותו. ניסתה להשתלט עליו לשווא.
האם נענתה לבקשתנו והתפנתה לשוחח איתנו לאחר המפגש עם הקומארי, בחדר נפרד. האב נכח, אך שתק. האם שיתפה שהיוזמה לבחירת בתם והפיכתה לקומארי, לא היתה שלהם וכי לא ניתנה להם הבחירה. היא זו שמלמדת את בתה קרוא וכתוב. היא סיפרה שהיא הפסיקה לעבוד ברגע שבתה הפכה לקומארי וכי כל עיסוקה היומיומי נעשה סביבה. המשפחה מקבלת תשלום מהקהילה בשנות כהונתה. לשאלתנו ענתה האם כי האחים שלה לא מקנאים בה והיא לא בהם, וכי הקומארי מאושרת בתפקידה. נדמה היה לי כי האם מדקלמת אמירות "קומוניסטיות" כמעט – לטובת הכלל והאמונה. לא הצלחתי לפגוש לחלוחית אותנטית או שמא זו האותנטיות שלה, לעולם לא אדע.
המפגש עם הקומארי ומשפחתה היה מטלטל והמחשבות שעלו בי בעקבותיו, לקחו אותי לשאלות רחבות יותר לגבי מעמד האשה וקבלת המיניות הנשית בנפאל. התחלתי את המסע בעיתונות המקומית דווקא, ונתקלתי במספר כתבות מהשנים האחרונות העוסקות בגירוש ונידוי של נשים בעת המחזור החודשי שלהן.
בדומה לנידוי הקומארי וגירושה עם קבלת המחזור, ברחבי נפאל קיימות קהילות שמרניות המאמינות שאישה במחזור היא טמאה, ומכריחות את האמהות והילדות לישון פעם בחודש מחוץ לבית בבקתות הרחק מהמשפחה. סיפורה של בוהרה (בשנת 2019) בדומה לנשים נוספות, נגמר בטרגדיה, לאחר שלקחה את שני ילדיה לבקתה ללא חלונות כאשר גורשה. הם הדליקו אש כדי לשרוד את הקור המקפיא ומתו משאיפת עשן. הטרגדיה הזאת הייתה כתוצאה ממנהג הינדואיסטי שמכונה "צ'אופאדי", האוסר על נשים לגעת באוכל, בסמלים דתיים, בבקר ובגברים במהלך המחזור החודשי והן חייבות לשמור מרחק מהמשפחה.
הצ'אופאדי הוצא מחוץ לחוק בנפאל ב-2005, אך ממשיך להתקיים, בעיקר באזורים שמרניים ומרוחקים במערב המדינה. בשנה שעברה מתה צעירה בת 21 משאיפת עשן. גם היא גורשה לבקתה בתקופת המחזור ותשע נשים במחזור מתו כשנודו והוכשו על ידי נחשים.
לאור זאת, הודיעה נפאל בשנה שעברה, שכל מי שיגרש אישה או נערה במחזור מהבית יישלח לשלושה חודשי מאסר וייקנס ב-3,000 רופי. הנציבות הנפאלית לזכויות אדם מסרה שעל המשטרה לפעול ביתר שאת לאכיפת החוק.
אולם הטרגדיה של נשים אלו וכן של ילדות הקומארי מושרש עמוק בתוך התרבות והדת ולהם חוקים אלמותיים משלהם.
