נחתנו בפארו, בשדה התעופה הבינלאומי הקטן היחיד של המדינה, נכנסנו למיניבוס שהתחפש לג'יפ ואיתו העפלנו בדרכי עפר אל כפרים ומנזרים טיבטים.
יצאנו למסע צילום בבהוטן. מסע שאפשר לנו להסיר בעדינות את המעטה הבלתי נגיש שלה ולגלות סוג של ללה-לנד אוטופי ייחודי.
ברגע שכף רגלנו דרכה כאן, משהו בנו כמו נכנס למימד אחר. אהבה, עיני עגל וחיוך נמרחו עלינו באופן תמידי ולא תואם.
יוצאים לדרך…
הדזונג של פונאקה: שני צילומים מאותו לוקיישן – צילום לילי בחשיפה ארוכה ובמהלך היום. דזונג הוא סוג של מבצר ומנזר בעל עיצוב ארכיטקטוני ייחודי. מבצרי הדזונג משמשים כמרכזי דת, צבא, מנהלה וחברה עבור המחוז בו הם שוכנים בבהוטן. הם משמשים לרוב כאתרים המרכזיים לפסטיבלים בודהיסטים
לו ידעתם כי נותר לכם זמן קצר בלבד לחיות, האם המשאלה שלכם היתה דומה לזו של מלך בהוטן?
כאשר הכתה במלך בהוטן השני ההבנה כי הוא עומד למות בגיל צעיר מדי, המשאלה שלו היתה להתמסר לספורט הלאומי – משחק החץ וקשת.
חיצים וקשתות שימשו בבהוטן לגירוש שדים ורוחות רעות ולציד טורפים.
מזה מאות שנים בליבה של טימפו, בירת בהוטן, מתקיימים באיצטדיון משחקי חץ וקשת בסופי שבוע.
נחתנו אל שאגות השמחה והתסכול של השחקנים. אל ריקודי הניצחון כל אימת שחץ שנורה על ידם, ממרחק של מאה ארבעים מטר, הצליח להינעץ ולקלוע במטרה.
תה טיבטי מלוח וגבינת יאק בלתי לעיסה: במהלך הטיול דלתות נפתחו בפנינו בחיוך והכנסת אורחים לבבית. תושבי בהוטן לימדו אותנו להתרגל לתה הטיבטי המלוח, לתוכו מכניסים חמאת יאק ולהמתין בסבלנות עד שגבינת היאק הקשה, תתחיל להתרכך לנו בפה ותהפוך ללעיסה. מדי ערב אכלנו בבתי התושבים. ישבנו על מזרונים שהונחו על הרצפה סביב קמין ופגשנו את שלושת הדורות החיים יחדיו בבית אחד בבהוטן. הדבר איפשר מפגשים אנושיים מרגשים.
שעטנז בין פרה לעז: על מנת לצבוט את עצמנו עוד יותר ולהעצים את המפגש עם השונה והאחר של בהוטן, טיילנו בין בהמות הטאקין – החיה הלאומית של בהוטן.
על פי האגדה המקומית, נזיר טיבטי ביקש שיביאו לו לארוחת הצהריים פרה ועז שלמים. לאחר שאכל אותם, לקח את גולגולת העז, הניחה על השלד של הפרה והשמיע מילת קסם שגרמה לשלד לקום לתחייה. במעשיו הוא יצר בעל חיים עם ראש של עז וגוף של פרה שהחל להתפשט ברחבי בהוטן.
טיגריסים בבהוטן? רק כמנזר: לפני למעלה מאלף שנה, על גבה של טיגריסית מעופפת, הגיע הגורו רינפוצ'ה מטיבט לבהוטן.
הטיגריסית הובילה אותו היישר למערה בתוך קרביו של מצוק אימתני בגובה תשע מאות מטרים.
ממערה זו, עולמה של בהוטן השתנה לעד, שכן גורו רינפוצ'ה הביא אתו לבהוטן את הבודהיזם הטיבטי.
אל המערה הזו ואל מנזר "קן הטיגריסית", טיפסנו תחילה רכובים על פרדות ובהמשך ברגל. טיפוס תלול ולא פשוט לגובה 3100 מטר.
גן עדן לחובבי "ז'אנר הפאלוסים": רבים מהבתים בבהוטן, מציירים על קירות הבתים פאלוסים גדולים. מטרתם לגרש את השדים הרעים מהכפר ומהבתים בערים, באמצעות האון שלהם. למעשה ניתן לראות בהם, סוג של מזוזה. אמצעי כנגד עין הרע.
בנוסף, זוגות המבקשים להיכנס להריון מגיעים למקדש "הנזיר המשוגע". שם תחזיק האישה בידה פין מעץ בגודל של למעלה מחצי מטר. היא תערסל אותו בידיה כפי שמחבקים תינוק ותקיף אתו את המקדש שלוש פעמים.
המקדש גדוש באלבומים עם צילומי תינוקות המוכיחים שהטקס הזה עובד…
בכפרים הסובבים את "מקדש הנזיר המשוגע", "מגלפי פינים" מעץ, יושבים ברחובות והחנויות גדושות בהם. ניתן למצוא כאן פינים בצבעים, בגדלים ובצורות רבות, אפילו כמטוסים.
פסטיבל מסיכות הטסה-צ'ו: יום הולדתו של רינפוצ'ה האהוב, הנחשב בבהוטן לבודהא השני אחרי בודהא שאקיימוני, נחגג במקדשים ברחבי בהוטן בפסטיבל המסכות.
בימי הפסטיבל, הכפרים מתרוקנים מתושביהם. בתי הספר והגנים נסגרים ושיירות צבעוניות של משפחות בלבוש מסורתי חגיגי, מטפסות ברגל במעלה ההרים – אל חצרות המקדשים שם מתרחשים הפסטיבלים.
המשפחות סוחבות איתן סלי קש צבעוניים עמוסי תבשילים ושתייה ומתכוננות לשהייה ארוכה בחצר המקדש.
אנחנו בחרנו להשתתף בפסטיבל קטן יותר, בדיוק כמו שאני אוהבת. כך יכולנו להתקרב אל רחבת הריקודים ולהפוך לשותפים בהתרחשות.
הפסטיבלים נחגגים במשך חמישה ימים, במהלכם שרים ורוקדים ריקודים המייצגים את מלחמת הטוב ברע. הרקדנים הם נזירים או להקה מיוחדת, המגיעה כחודש לפני הפסטיבל לגור בסביבת המקדש ולהתאמן.
בין הריקודים, מופיעים גם ליצנים, שהם תושבים מן השורה, שבשגרת יומם הם איכרים או בעלי מלאכה. הליצנים מנסים להקליל את האווירה על ידי שירים גסים כשהם מנופפים בידיהם באיברי מין זכריים גדולים מעץ ובכאלה העשויים מבד התלויים על ראשיהם.
כבודהיסטים, תושבי בהוטן מאמינים בגלגול נשמות. ילדים מוכרים כגלגול נשמה של נזירים בכירים וחשובים שנפטרו. באם הוכח שילד הוא גלגול נשמה של נזיר חשוב, מעבירים אותו לתוך המנזר. תהליך המתרחש בין גיל שלוש לחמש. לעתים המשפחות מקבלות אדמה ובית בסביבת המקדש כדי שיוכלו לקיים קשר רציף עם הילד ולעתים הילד יזכה לראות את הוריו רק אחת לשנה.
פורסם באתר:
