במרחב הנושק לגבול שבין הודו לנפאל, בפרובינציית טראיי, רווחת תרבות המיטיהילה. כאן על פי המסורת, נולדה סיטה, אחת הדמויות המרכזיות ביותר באפוס ההודי הקדום – הראמאינה. סיטה היתה בתו של מושל האזור וגברים רבים ניסו לבקש את ידה. היא היתה מורמת מעם ועל מנת להרשים אותה ואת אביה, היה עליהם לעמוד במשימה בלתי אפשרית – להצליח לירות חץ מתוך קשת עצומה, שנישאה על כרכרה הרתומה לחמש מאות סוסים.
האם הצליח נסיך כלשהו לעמוד במשימה ? האם תיוולד שם אהבה ? נגיע לכך בהמשך. תחילה "נרד אל העם", בעיקר אל נשותיו …
בשונה מסיטה, אולי בקצה המנוגד לה בריבוד החברתי, חיות כאן כיום, נשות המיטיהילה ההינדיות אשר דורגו בסטטוס הנמוך ביותר בכל נפאל.
לאורך כל השנים, היו נשים אלו מוסתרות תחת סארי צבעוני, ששוליו כיסו את פניהן. הן נחבאו בין ארבעת קירות ביתן, שם הן חונכו לכבד את האדון בלבד.
כבר מגיל צעיר, למדו לרחוץ במי ורדים את כפות רגליו ולהשפיל את ראשן בקרבתו. הן חותנו בגיל צעיר מאד, היו אנלפבתיות והיו נתונות ל"מערכת הפורדה" – ה"וילון" – בדומה לנשות הטאליבן באפגניסטן.
כאשר הגענו לדרום נפאל, במסגרת טיול צילום אותו הדרכתי לצד שותפי למסע, עמית אלוני, נחתנו היישר בליבו הפועם של שוק מקומי בעיר ג'אנאקפור. נשים העמיסו על כתפיהן וראשן אשכולות כבדים של בננות. הספיגו אגלי זיעה במטפחת שעל שערן, בעוד הגבר לצידן ישב ועישן סיגריה.
עבודות החקלאות והבנייה הסיזיפיות, מוטלות בעיקר על האישה, פוקקות את יומן ולעת ערב עבודות בישול וניקיון הבית ממתינות לשובן.
יחד עם זאת, במרחבים אלו של דרום נפאל, הצליחו הנשים באופן מפתיע, למצוא לעצמן הפוגות בהן יכלו לבטא את עצמן באופן שונה לגמרי.
הדרך בה מצאו ביטוי אישי היתה הודות לאומנות ויצירה במהלך הפסטיבלים ההינדים.
לכבוד הפסטיבלים, נהגו הנשים לצייר על קירות הבוץ של בתיהם באמצעות צבעים אותם הן רקחו מצואה של פרה, אורז, צמחי כורכום, שעועית, חלב וכל מה שהיה בהישג ידן.
בתקופת הפסטיבלים, נעטפו בתי הבוץ ושבילי העפר המאובקים של הכפרים, בצבע כחול – טורקיזי ועוטרו בקישוטים שהפליאו לצייר הנשים המיטיהיליות.
אנו הגענו לכפר ג'אלסוור בעת פסטיבל הצ'אט. פסטיבל המוקדש לסוריה – אל השמש. ליווינו את הנשים שהכינו את המנחות לאל, הובילו אותן בסלסלות אל גדות בריכות המים הקדושות וכרענו מרותקים לצידן כשציירו על קירות הבתים וברחבות מפתן ביתן.
הן ציירו באמצעות האצבעות או בעזרת מקלות במבוק אותן עטפו בפיסות בד שטבלו בצבע. ילדיהן כרעו לצידן. למדו את המלאכה בצפייה. יבוא היום והם יהיו אלו שימשיכו את המסורת.
מקירות בתי הבוץ האפורים, בדרכי הכפר המאובקות, נגלה מחזה סוריאליסטי בשל הצבעוניות הוולט דיסנית שלו. קירות בתי הכפר העלובים, הפכו כן לציורים ססגוניים הלקוחים מאפוס הראמיינה וממוטיבים הינדים. מתוך צפייה בקירות הבתים, למדנו את התפתחותו וסופו של הסיפור על סיטה. סיפור אותו שומע כל ילד לפני השינה בנפאל ובהודו.
ובאשר לתחרות על ידה של סיטה:
במשך שנים עשר יום נהרו אורחים מכל הארצות, לצפות בתחרות על ידה של סיטה או להשתתף בה.
המתחרים הגיעו לבושים בגלימות זהב, כובעים צבעוניים, אבני חן ותכשיטים נוצצים. רק – ראמה, אשר הגיע ממש ברגע האחרון יחד עם אחיו, עמדו בצד בבגדי הציד שלהם. על אף זאת, הם היו יפים יותר מכולם.
המלך סימן בידו ואל הזירה נכנסה כרכרה אותה משכו חמש מאות סוסים ועליה הקשת הגדולה והעתיקה.
דממה שררה בזירה. אחד אחרי השני נגשו הלוחמים והאלופים אך לא הצליחו להרים את הקשת. אחרון היה ראמה. הוא צעד צעד אחד קדימה, ניגש והרים את הקשת מעלה כאילו היא נוצה. קריאות השתאות נשמעו מהקהל. הוא הצליח לדרוך את המיתר וקול אדיר נשמע כאשר ירה את החץ. קול מחיאות כפיים רם כזה טרם נשמע בממלכה. המלך עמד בדבריו וראמה נשא את סיטה לאשה במקדש היפהפה במרכז העיר ג'אנקפור.
המקדש מואר בשלל צבעים בפסטיבל הצאט הנחגג בו מדי שנה בסוף חודש אוקטובר.
האופן שבו ציירה האישה את סיפור הראמיינה ומוטיבים מסיפורי עם הינדים על קירות הבתים, השפיע על הסיכוי שלה למצוא שידוך טוב. משפחת החתן היתה עוברת מבית לבית בכפר, בוחנת את הציורים ועל פיהם מחליטה האם הילדה ראויה להינשא לבנם.
קישוטים מרגשים אלו, היו נשטפים כעבור מספר חודשים מקירות הבתים, על ידי גשמי המונסון. אומנות נדירה וכישרון נמחו ללא עדות או חותם עם הגשם.
אולי זו גם היתה הסיבה לכך שבהדרגה עברו ציורים אלו אל גופן של הנשים וקועקעו על רגליהן, הצוואר, בית החזה וזרועותיהן.
עד אשר בסוף שנות ה 80 של המאה הקודמת אירע המהפך אשר היה בבחינת נס עבור נשות המיטהילה. עם הגעתה של החוקרת קלייר בורקרט מאנגליה לאזור. היא יצרה מיצגים של דיוקנאות ציורי הקיר שלהן וכתבה על חייהן. היא נלחמה להשיג מענק שיאפשר לנשים אלו להוציא את האומנות שלהן מחוץ לבתיהן, ושלראשונה בחייהן יזכו הודות לכך בהכרה ואפילו בהכנסה.
עבורן זו הייתה ההזדמנות היחידה לחרוג מהמחסומים החברתיים-כלכליים שלהן ולקוות לעתיד טוב יותר-לעצמן ולמשפחותיהן. הן רצו לצאת ולעשות משהו לפרנסתן. ניתנה להן ההזדמנות להציע את האמנות המסורתית שלהן, והן הצליחו לשבור במעט את מעגל העוני באזור שהיה נגוע גם באנאלפבתיות ואבטלה.
ציורי הקיר שלהן, החלו לעבור בשנים האחרונות אל הנייר ואל כלי חרס, ואלה מוצעים למכירה בשווקים המקומיים. משיכת המכחול הפכה לקולן. הן החלו להפליג בציור בדמיונן ולבטא דרכו סיפורים אישיים וחוויות מתוך היומיום שלהן. הן כבר לא מחויבות למוטיבים דתיים מן העבר. אומנות מיטהילה חדשה זו, פתחה בפניהן חיים חדשים, מלאי תקווה, אופטימיות וערך עצמי.
