פארק צ'יטואן ושבט התארו בדרום נפאל
לפני 30 שנה הותקפתי על ידי קרנף. וזו לא התחלה של צ'יזבט…
במסע רגלי בתוך הסוואנות של צ'יטואן, על גבול הודו – נפאל, הגיחה מתוך הסבך – קרנפה שצאצא קטן לצידה ושעטה לעברנו עם קרן שלופה ככידון.
חברתי ואני, שטיילנו שם רגלית לבד, העפנו מעלינו לא רק את התרמילים, אלא גם בגדים ורצנו לכיוון אחד העצים. שם במעלה הצמרת, רעדנו והתנשפנו מחובקות יחדיו.
ההנחייה שקיבלנו לפני הטרק, היתה מפורטת:
- אם תפגשו דוב – טפסו על עץ עם גזע דק. כך הדוב לא יוכל לטפס עליו ב"חיבוק הדוב" שלו.
- אם תפגשו נמר – העמידו פני מת
- אם תפגשו קרנף – זה כבר פשוט יותר…
לקרנף יש כמה סימני אזהרה בטרם יתקוף. הוא ירכין ויעלה את ראשו, ירקע ברגלו, ילך כמה צעדים לאחור, ואז – אללה יוסטור.
ההנחיה הייתה, לברוח בריצת זיגזג ולהשליך בגדים. הדבר יגרום לקרנף לעצור ולהריח את הבגדים, ובזמן הזה יש למהר ולטפס על עץ.
לרוע מזלנו, הקרנפה שלנו שכחה את "חוקי האזהרה" דווקא באותו היום. היא פשוט החלה בדהירה לעברנו. גם אנחנו שכחנו דווקא באותו היום, לרוץ בזיגזג, מה שנראה באותם הרגעים כמאריך את המרחק אל העץ הקרוב. הקרנפה גם לא עצרה לרחרח את החולצות שתלשנו מאיתנו…
לאחר 30 שנה….שבתי לצ'יטואן.
הפעם כמו גדולה.
ישובה בג'יפ ענק, פתוח ומרווח, ומוקפת קבוצה מקסימה של אנשים "שלופי קני צילום". הפעם המפגש עם הקרנפים, הקרוקודילים, הנשרים והאיילים היה ממרחק בטוח, והם ריגשו אותי ממש.
אזור צ'יטואן הוכרז כפארק הלאומי הראשון במדינה בשנות השבעים וכאתר מורשת עולמית של אונסק"ו, כעשור אח"כ. בתחילת דרכו ( שנת 1951) הוא שימש כפארק ציד מלכותי ואוכלוסיית בעלי החיים שבו נפגעה. מאז שהוכרז כפארק לאומי, השתפר המצב ואוכלוסיית הקרנפים, למשל, גדלה מכ 100 פרטים בלבד לכ 400. כיום הפארק עשיר בבעלי חיים ובשטחו חיים עשרות מינים של יונקים, עופות, דוח חיים, זוחלים ולמעלה מ 65 מיני פרפרים. היונקים הגדולים החיים בפארק הם הפיל האסייתי והקרנף ההודי המצויים בסכנת הכחדה. עם הטורפים נמנים הטיגריס הבנגלי שנמצא עדיין בסכנת הכחדה. בעבר היו בתחומי הפארק כ 3000 טיגריסים וכיום עומד מספרם על כ 150 בלבד. עוד ניתן לפגוש כאן את הצבוע, הדב השפתני ונמר מצוי. אוכלוסיית הזוחלים כוללת קרוקודילים, נחש פיתון בורמזי וגאביאל נדיר (סוג של אליגאטור).
האקלים בפארק סובטרופי וחשוב להגיע לכאן לא בעונת המונסונים הנמשכת בין יוני לספטמבר. בתקופה זו יורדים 90% מסך המשקעים, שכמותם גבוה יותר מכמות המשקעים בחרמון (מעל כ 2400 מ"מ בשנה). בהתאם לאקלים, צמחיית הפארק מבוססת על יערות טרופים וסובטרופים נשירים והיערות תופסים כ 70 אחוז משטח הפארק. כ 20 אחוז נוספים מכוסים בסוואנות של עשבים. מין ידוע של עשבים בפארק הוא "עשבי הפילים" הגבוהים העשויים להגיע לגובה של שמונה מטרים.
את הספארי הרכוב שלנו, קינחנו ברגעי קסם על גדת נהר צ'יטואן. שם אל מול שקיעה, לגמנו צ'אי מאסלה מתוק מתוק והתענגנו מפפאיה ומנגו טריים שנקטפו תוך כדי הספארי.
הלילה שחיכה לנו, היה קסום עוד יותר. לנו בכפר של מיעוט התארו. מיעוט החי באזור במשך מאות שנים.
מיעוט התארו התמקם בדומה לשאר המיעוטים בנפאל, באזור הספר בו תנאי המחייה היו קשים מנשוא. לאורך שנים רבות האזור היה מוכה מלריה וביצות. (כולנו בלענו כדורים נגד מלריה בטקס חגיגי משותף מדי ערב, בימים בהם טיילנו באזור). שבט התארו, בדומה לתושבי ג'אסר א-זרקה שיושבו במישור החוף כדי לייבש את ביצת כבארה – חסינים בפני המלריה. לטענת בני שבט התארו חסינותם קשורה לחלזונות שהם שולים מהנהר ומהם ניזונים. כשטיילנו בכפרים ונכנסנו לבתים, חווינו את תהליך מיון וניקוי החלזונות. החוקרים מאמינים כי לא מדובר בתזונה שונה, אלא בגורמים גנטיים ההופכים את המיעוט הזה לחסין בפני המלריה.
בשנות ה-50 לאחר שבני התארו הצליחו, להדביר את המלריה באזור, החלה הגירה של תושבי הגבעות שמדרום לפארק. כך הפכו בני התארו למיעוט באזור שבעבר היה שייך כולו להם.
שבט התארו מורכב מכמה קבוצות המדברות דיאלקטים שונים ונבדלות זו מזו בלבוש המסורתי, במנהגים, בטקסים ובארגון חברתי. התארו רואים את עצמם כעם היער. בצ'יטוואן הם חיו ביערות במשך מאות שנים. הם היו ציידים לקטים ודגו בנהרות.
כיום הם מתקיימים מדיג וחקלאות – הם שותלים אורז, חיטה, חרדל, תירס ועדשים, לצד המשך הליקוט שלהם מהיער.
את בתיהם בונים התארו מחומרים הזמינים בשטח – בוץ, במבוק, גללי פרות, דשא וחימר. למרות שבתי לבנים חדשים, נבנים כבר לצידם. אנו לנו בלודג' קהילתי מיוחד שכל אנשי הכפר חברו יחדיו על מנת לבנות אותו. התשלום שלנו, הועבר וחולק באופן שווה בין כל אנשי הכפר. אין לתאר את השמחה והחיבוק שקיבלנו מאנשי התארו.
האמונות הרוחניות והערכים המוסריים של אנשי הת'ארו קשורים קשר הדוק לסביבה הטבעית. הפנתיאון של האלים שלהם מורכב ממספר רב של אלוהויות שחיות ביער ולפני שנהגו ללקט או לצוד, היו מגישים מנחה ומתפללים לאלוהות הטבע המקומית. לאורך השנים, הושפעו בני התארו מההינדואיזם ומאז שנות ה-90, כמה קבוצות תארו במישורי הטראי, המירו את דתן לבודהיזם.
עם הגעתנו, לעת ערב, בסופו של יום ספארי חוויתי ומהנה, קיבלו אותנו נשות התארו היפהפיות. הן המתינו לנו עם סלסלות קש ושרשראות פרחים, כדי חימר עם יין מקומי ופודרה צבעונית ממנה צויירה לכל אחד מאיתנו "תיקה" במרכז המצח. בלילה, סביב למדורה, הן הופיעו בפנינו בריקוד שבטי ותיפוף סוער, שסחף אותנו לריקוד לילי משותף.
