שבת 4:50 לפנות בוקר, "אופנוע מספר 4" מתדפק על דלתי. הנסיך על האופנוע הלבן, נועם טיירו.
כבר בטלפון שאל אותי שאלות שאיש לא שאל אותי בעבר, כמו: "מה מידת כף היד שלי " ? וככה…
הוא אפילו קנה במיוחד "קסדה חצי פתוחה". כזו שתאפשר לי לצלם תוך כדי רכיבה.
הגמישות שלי התאבנה תחת מגיני רגליים, קסדה משוריינת ומעיל חונק. לראשונה בחיים טסתי על איילון במהירות של 162 קמ"ש. בהמשך, בכבישי המדבר, היא תגיע גם ל 190…
נועם בא לאסוף אותי על מנת שאצטרף לצילום ותיעוד של "מסע בית השנטי". מסע המתקיים מדי שנה מזה עשור.
מסע רכיבת אופניים בן 180 ק"מ, מבית השנטי בתל אביב ועד לבית השנטי במדבר. מסע חשוב למען הרחבת המודעות להצלת ילדי הרחוב במדינת ישראל. כל דמי ההשתתפות הגבוהים של הרוכבים במסע הזה, נתנו כתרומה.
בית השנטי מהווה בית ומשפחה לבני נוער בני 13-21 הנמצאים בסיכון וסכנת חיים. מדהים לחשוב שמזה כארבעים שנה, מאז שבית השנטי נוסד, עזרה העמותה הזו ללמעלה משישים ושניים אלף בני נוער. דלתותיו פתוחות עשרים וארבע שעות ביממה, ללא צורך בהפניה רשמית וללא הגבלת זמן הסיוע.
המסע שלנו החל בחושך הקר של אצטדיון בלומפילד בתל אביב. שמונה מאות רוכבים הצטופפו בטור מול קו הזינוק. מוזיקה קצבית והתרגשות הרוכבים, העירה כקריאת תרנגול כפרי את תושבי העיר.
מגפון ו"וובזלה" (חצוצרת פלסטיק כמו במשחקי הכדורגל) שיחררו את ה"פקק". מטח רוכבי אופניים נורה אל הדרך. הם שעטו במהירות של 40 קמ"ש, השתלטו על האוטוסטרדה ואני זיגזגתי ביניהם רכובה על האופנוע.
פנסים קטנים ריצדו מכידוני האופניים אל תוך אופק שהחל להיצבע בהדרגה בגוונים לוהבים של זריחה.
כאשר זו האירה גם את הקרקע, יכולתי לגלות שאני בליבה של תצוגת אופנה צבעונית משגעת של רוכבי אופניים מדוגמים. הם באו עם כל הסט קומפלט: "נעלי שפיץ" צבעוניות עם פקקים, גרביים השואפות להימתח עד לברכיים או עד לקעקוע שיחצוץ ביניהם, מכנסיים צמודים מרופדים וחולצות צבעוניות.
כולנו מאד התרגשנו. היינו צוות צילום שהגיעה בהתנדבות. הצוות כלל ארבעה צלמי סטילס, וידאו ורחפן והכל בהנהגתו המקצועית של זיו ברק. לכל צלם סטילס הוצמד אופנוען וצלמי הוידאו שישבו בג'יפ הגיחו כל פעם מהפתח שבגג. שלוש מאות מתנדבים סה"כ לתפעול האירוע.
האווירה היתה מחשמלת. בכל תחנת ריענון ועצירה חיכתה לנו פריסה מדוגמת של חטיפי אנרגיה, בקבוקי מים קרים, ארגזי בננות ותמרים ואפילו די ג'יי שהקפיץ את האווירה ו"רץ" לפנינו לתחנה הבאה.
מכחול סוריאליסטי משך את צבעי שביל הרוכבים מכביש 4 הבינעירוני אל שבילי המדבר הצהובים. איחד את החזון של בן גוריון היורד אל הנגב עם חזון בית השנטי. חזון של שביל אנושי אשר יחבר את שני בתיו.
הקור החשוך של הבוקר התחלף בחום המדבר ובשמש יוקדת. בעליות האינסופיות של המדבר, רציתי להעמיס כל אחד ואחת מרוכבי האופניים איתנו על האופנוע, אבל הם העדיפו להמשיך לרכב…
עשרה קילומטרים לפני סיום המסע, פגשנו את הנוער של בית השנטי המדברי. הם לבשו חולצות כחולות עליהן הודפס: "תודה שאתם רוכבים בשבילנו" והצטרפו אלינו לרכיבה. ילדים שננטשו על ידי הוריהם ונותרו ללא קורת גג, קיבלו חיבוק עוטף מהרוכבים. קיבלו תמיכה בעליות ובמורדות של מסע הרכיבה, כמו שצריך לקבל ממבוגרים גם במסע של החיים. כשהתקבלנו כולנו במחיאות כפיים, קריאות עידוד והכרת תודה בשערי בית השנטי במדבר, דמעות ההתרגשות שסערו בתוכי לאורך כל המסע, פרצו החוצה. כאן חיכתה לכולם ארוחה מושקעת ומפנקת.
בדרך חזרה הביתה על האופנוע השמש שקעה. הגוף מפורק למרות שלא דיוושתי. הנפש מאידך, קיבלה מרחב של יקום מקביל וריחפה בקלילות באוויר.
פגשתי במסע הזה את ארץ ישראל היפה, תרתי משמע. הרגשתי ששבתי ממסע בכוכב לכת אחר.
https://www.masa.co.il/writers/%d7%9c%d7%99%d7%9e%d7%95%d7%a8-%d7%a6%d7%93%d7%95%d7%a7
