לנוה, בן הזקונים שלנו, תשוקה חדשה לאחרונה – הים, על כל צורותיו (צלילה, גלישת גלים וצופי ים). מרגע שגילה אותו, התמלא עולמו הפנימי במשמעות חדשה וחלקיו כמו התלכדו סביב עמוד שדרה חדש.
כששאלנו אותו מה ירצה לבר-המצווה, אמר: טיול עם אבא ואמא בחו"ל שמשלב – איך לא – ים.
מתוך כך, ניסינו לבחור יעד שימזג בין המשיכה שלנו למפגש עם תרבויות אקזוטיות ובין האהבה שלו לים. כך נבחרו איי הפיליפינים, כיעד המושלם !
עבורי, זה היה הטיול התרמילאי השני בפיליפינים. בפעם הראשונה, טיילתי שם עם חברה טובה, לפני שלושים שנה, כחלק מטיול "אחרי הצבא", חצי שנה במזרח.
יצאנו בחופשת חג הפסח לשלושה שבועות של טיול תרמילאי. נוה יצא בעקבות כרישי הלוויתן הענקיים, לחפש את סחרורי הערבול של להקות הסרדינים העצומות באוקיינוס וכמובן – לצלילות מרהיבות. ואנחנו אתו, וגם כדי לחפש בנאיביות מרתקת שבטים "אותנטיים", כפרים וטרסות אורז (שאהבתי כבר אז…) בצפון הפיליפינים ואף תכננו מסע קטן בעקבות שבט קאבו גאו הנסתר.
הדרך לצפון הפיליפינים, כשלעצמה, היתה "מסע קשוח" לדברי נוה. מסע בן כמעט 40 שעות רצופות: 15 שעות טיסה (דרך הונג קונג) ונחיתה במנילה, מהפקוקות שבבירות העולם. "נגיסה" איטית מתופת התחבורה שבמנילה, עד שהגענו לתחנה של 'אוטובוס הלילה" לאי לוזון, הצפוני והגדול ביותר מבין 7,461 איי הפיליפינים. 12 שעות נסיעה לילית לעיירה באנאווה, בישיבה דחוסה בתוך אוטובוס, עאלכ דה לוקס, שאפילו את המושבים שבו לא הצלחנו להשכיב לאחור ובטח שלא הצלחנו להתגונן מהמזגן המקפיא, כשבתרמילנו רק מעט בגדים קלים המתאימים לחום וללחות של הפיליפינים.
המסע של כמעט 40 שעות הפך עם כל טפח שנוסף אליו, למסע לאחור בזמן. מסע לעולם שבו שבטים בודדים עדיין מקעקעים את גופם באמצעות מסמרים. זקני השבט מנציחים בגופם מסורת רבת דורות. כפרים ללא חשמל וללא מים זורמים פזורים בין רבבות טרסות אורז מרהיבות ביופיין. מסע לעולם שבו גידול האורז נעשה עם מחרשות עץ רתומות לשוורים ועם כפריים המשתופפים בטרסות מוצפות במים ושותלים בידיהם בקפידה, שתיל אחר שתיל.
שערנו שסופה של טלטלת המסע לצפון הפיליפינים תגיע בבאנאווה, שם נתרווח לנו ב'גסט האוס' חביב, שהיה מקום הלינה היחיד בטיול, אשר דאגנו להזמין מבעוד מועד מהארץ. אולם, כאשר ירדנו מאוטובוס הלילה במרכז העיירה, המתין לנו 'טוקטוק' (תלת אופן ממונע),שהוביל אותנו אל מה שהתגלה כתחילתו של מסע חדש נוסף….
בסופה של דרך עפר צרה, בראשו של עמק שטרסות אורז קטנות, בנות כ – 2,000 שנה, מנמרות את מדרונותיו, המתין לנו שביל חתחתים מיובל, שהוביל אל ה'גסט האוס' שלנו. עמוסים בתרמילים כבדים, נאלצנו לדדות במורד תלול עם מדרגות, שעוצבו בתקופה שבה כנראה חיו באזור, "יצורי ענק"….
קפצנו בתנופה ממדרגה למדרגה, הודיתי לשיעורי הבלט בילדותי, שהקנו לי את היכולת לעשות שפגאט וכך גמענו בירידה כמעט מחצית הר. כל הדרך קדחה בי מחשבה אחת בלבד; איך לעזאזל נצליח לעלות אותה בחזרה ….. ?
בסיומה פגשנו חדר מרווח עם קירות מנוקדים ביתושים. צינור מקלחת הצליף בנו מים קרים והפסקת חשמל עצרה את ניסיונו המקרטע של המאוורר לערבל עבורנו את החום והלחות. כאן, משועשעים מכל אלו, מצאנו את עצמנו במקום קסום, על מרפסת ה'גסט האוס', במרכזו של עמק, שטרסות אורז קטנות, עמוקות ומרשימות מרשתות אותו, ישבנו סביב שולחנות קטנים לצד תרמילאים ממקומות שונים בעולם. לגמנו בשקיקה את מילקשייק הבננה הכי טעים וטבלנו בשקיעה כתומה, שניבטה אלינו מרקיע באופק לוהב ובה בעת גם מתוך ההשתקפות המהפנטת במימי הטרסות.
זה היה רגע נוכח, עכשווי, שידענו שיחרת בנו לכל החיים. הרגע הראשון שבו נשמנו את ההתרגשות מכך, שזכינו לנחות בצדו האקזוטי של העולם ומהידיעה, שאנו עומדים לחוות חווית חיים חד פעמית עם הבן שלנו.
הטרק בצפון הפיליפינים: מבאנווה, דרך הכפרים קינה קין וקאמבולו, לבטאד
טראסות האורז של באנאווה, זכו לכינוי – "פלא העולם השמיני" והוכרו על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית. ייחודן של הטרסות בצפון הפיליפינים הוא בגובהן הטופוגרפי הרב ובתלילות המדרונות שעליהן הוקמו. הטרסות עוטפות מדרונות אשר מגיעים לשיפוע של עד 70 מעלות ויוצרות תיאטראות למופעיו של הטבע. הן משתפלות אל העמקים, שצוירו במשיכות מכחול וצבועים באלף גוונים של ירוק הטובל במים.
גילן של הטראסות נאמד ביותר מ – 2,000 שנה. מזה מספר מאות שנים בלתי ידוע (בהיעדר תיעוד כתוב) חיים כאן, בצפון האי לוזון, בני שבט איפוגאו, שהיו ציידי גולגלות. גבריהם – לוחמים נועזים, היו מקעקעים את אזור החלציים, את חזותיהם וזרועותיהם. כל קעקוע, הוא תיעוד ורישום של הצלחה בהרג או השתתפות בתגרה אלימה. זקני השבט עדיין מסתובבים כך מלאי גאווה וגם כנראה, מלאי רצון לזכות הודות לכך, בכמה פסו מהתיירים.
אנחנו חשבנו, שהם יכולים להיות מלאי גאווה גם הודות לפלא האדריכלי שירשו – הטראסות – ואותו הם מתחזקים עד היום במיומנות מדהימה. פלא כזה, אשר דורש ידע הנדסי הידרולוגי מתקדם, שמעולם לא הועלה בכתב, אלא עבר כתורה שבעל פה מדור לדור.
הטרסות בנויות במפלסים מקבילים ומדוייקים כך, שתתאפשר חלוקת מים שוויונית לאורך כל המדרון ומבלי שטרסה מסוימת תעצור את זרימתם ותמנע מים מאלה שתחתיה. בשל תלילותו הרבה של המדרון, לא מתאפשר שימוש במיכון מכל סוג שהוא, ורק בחלק מהטרסות אפשר להשתמש במחרשות עץ רתומות לתאויים או לשוורים.
לחלקים מסויימים ב"פלא העולם השמיני" הזה, שכפרים ציוריים פזורים בו, אפשר להגיע רק ברגל. עובדה זו הובילה אותנו לצאת לארבעה ימי טרק חווייתי, שבמהלכו צעדנו לצד התאויים בדרכם לחריש הטרסות ויחד עם תושבי הכפרים.
ילדים, זקנים וטף חלפו על פנינו נושאים בידיהם, על כתפיהם ועל הגב, משא כבד של סחורה ומצרכים בסיסיים הנדרשים לקיומם.
כדי להגיע לתחילת הטרק, היה עלינו לתפוס טרמפ מבאנאווה לאוכף על אם הדרך בהרים, שממנו מתחיל מסלול ההליכה.
את הטרמפ תפסנו עם ג'יפני, שזהו כלי התחבורה המקומי, ולמעשה הכלאה וולט- דיסנית כמעט, בין ג'יפ למידיבוס. רכב ש"המעטפת" שלו מצויירת וצבעונית להפליא. מג'יפני כזה, בוקעים בדרך כלל, בקולי קולות מוזיקה קצבית, קריאות תרנגולים ופעיות עיזים, החולקות עם הנוסעים המקומיים את אותם המושבים. הג'יפני נוסע בדרכי עפר מפותלות בהרים, ללא תחנות מסודרות ממש ומתוכנת לעצור לשמע שריקות המבקשים לעלות אליו. הנוסעים נדחסים בכל צורה יצירתית ולכל פינה אפשרית. נדחקים אל דפנותיו בעמידה, תלויים מחוץ לדלת בשרשרת אחיזה אנושית וכשגם לזה כבר לא היה מקום, היינו אנו הראשונים שהתנדבנו לעלות ולעבור לגג. קרשי עץ מרופדים נשלפו עבורנו כמושבים. אחזנו בגגונצ'יק ודהרנו בנופים עוצרי נשימה, של נהרות המתחתרים בתהומות שלצידנו, לאורך רכסים מכוסים בג'ונגלים.
ההתרגשות מהנסיעה החווייתית, הבלתי אמצעית הזו, עם הטבע והרוח שפרעה בנו, התחלפה במהרה בחשש. לא רק בגלל הפיתולים החדים, הבורות, הקפיצות, הדרכים הבוציות והאבנים שלאורכן, אלא בעיקר, בגלל מפולות הסלעים ממורדות ההרים. שרקנו לנהג, קיפלנו זנב בין הרגליים ונכנסנו חזרה פנימה; תרנגולת מימיני, חיוך חסר שיניים משמאלי. תענוג.
באמצע שום מקום, לפתע גיהק הג'יפני ובנשיפות קטועות, האט, עצר וניער אותנו מתוכו. התחלנו לצעוד במתלולי מדרגות צרות, מפותלות כנחשים. פגשנו עליות וירידות אינסופיות, חלקן במעבה יערות הגשם וחלקן בין טרסות האורז. ברגליים מותשות, רועדות ממאמץ ומכיווץ שרירים, מצאנו את עצמנו נדרשים ללכת על דפנות הטרסות עצמן. הליכה על קורות אבן דקיקות – סיפי השוליים של הטרסות, כשמצד אחד מים מציפים את הטרסה ומצדה השני, מתלול היכול להגיע אף לגובה של חמישה מטרים.
בסביבה היפה, אבל העוינת הזו נאלצנו לגייס הרבה ריכוז, מודעות ושיווי משקל, שעוררו בנו עם הזמן, תחושות מדיטטיביות, ובנוסף למלחי הזיעה עטפו אותנו גם שלווה ורוגע.
מדפנות הטרסות הדקיקות, גילינו את עולם החי העשיר והמרתק, שבתוך המים בחלקות האורז. נחשי מים שמהם מכינים המקומיים משקה רום חריף; אותו פגשנו בבקבוקי זכוכית, על מדפי העץ בבתי הכפריים. מאות דגיגונים המכונים "דג המיליון", שאוכלים את הביצים של יתושי המלריה ומחטאים את מי הטרסות. צדפות וחלזונות למאכל וקונכיות של שחריר הנחלים (הן נפוצות גם בנחלים בישראל ולפני שהסתגלו להזדהמות שלהם, היו סימן למים הראויים לשתיה). כאן מייבשים אותן וטוחנים לאבקה לבנה, המתווספת ל"ערכת לעיסה" אשר נמכרת בשקיות קטנטנות בכל דוכן שני ברחובות. ערכות הלעיסה האלה קשורות למנהג ה"מאמה" הרווח בדרום מזרח אסיה, שאותו הרביתי לפגוש גם כשהדרכתי באינדונזיה.
ברחובות הפיליפינים נתקלנו בשלוליות אדומות רבות,שהקפדנו לדלג מעליהן בזהירות. שלוליות אלו, הופיעו אף על דפנות הטרסות ובשבילים לכפרים. גם לכדנו חיוכים אדומים רבים, בעיקר של גברים. היה לנו ברור כשמש מה הקשר ביניהם.
מסתבר, שלעיסת אגוזי ה betel (בנוסף לעלה טבק, לעתים אף עלה ממשפחת הקוקאין, אבקת גיר ואבקה מקונכיה טחונה של שחרורית מהבריכות בטרסות האורז) צובעת את הפה באדום. זו מסורת רבת שנים, הכוללת בסופה יריקה של "מוחטה" עסיסית ואדומה, מסורת המזכירה את לעיסת עלי הגת בתימן. לעיסת חומרים אלו, מכניסה את המקומיים לסוג של "סוטול" טוב ונפוצה פה גם בקרב ילדים, למרות שהיום כבר ידוע, כי היא אחראית לנפיצותו של סרטן הפה בפיליפינים.
במהלך הטרק, באזור הכפר הציורי בטאד, הבחנו בדגלים צבעוניים ובפחים שתלויים על חוטים המרושתים בין כל הטרסות. החוטים חוברו והתנקזו כולם לסוכה עם שומר. לרגע חשבנו שמדובר בקישוט חגיגי לרגל חג קרב, אך שמנו לב שבכל פעם שהתקרבה ציפור אל טרסה, אשר יבול האורז בה כמעט בשל, משך השומר בחוט וקרנבל שלם החל… מסתבר שבכל חלקות האורז שלפני הקציר, יושבים שומרים תחת שמשיה עד לשעות הלילה ומגנים על מקור המחייה של הכפר ופרנסתו.
במרכזו של כל כפר פגשנו את "מדורת השבט", זו שסביבה מתכנסים זקני הכפר כדי לדון בפתרון קונפליקטים, אך יכולנו להבחין בשינויים שחלו כאן מאז שטיילתי כאן לפני כשלושים שנה. בעבר, הבתים בכל הכפרים היו עשויים מקש. בקומת הקרקע גרו בעלי החיים ובקומה השנייה בני האדם, כעת הבחנתי כי בתי הקש הולכים ונעלמים, תחתיהם נבנו בתים מקרשים עם גגות וקירות מפח ובהדרגה אף נבנים בתי אבן. בכפר אחד אפילו התקינו אומגה עם סל להעברת מצרכים מתחתית המדרון אל מעלה ההר. ילד רתום לאופניים רכב הלוך ושוב, לאורך האומגה, וכך הונע השכלול הטכנולוגי הזה….
בלילות מצאנו מקום לינה בבתי הכפריים, שלעת ערב הפכו את בתיהם לבתי אירוח. חלקם ללא חשמל וכולם ללא מים זורמים או חיבור לתקשורת סלולרית, חוויה מכוננת בפני עצמה….
לנו "לצד" תרנגולות וחזירים, כשלכל אחד מאיתנו, אגף או קומה משלו וכולנו תחת קורת גג אחת. אחרי שלושה לילות עם מקלחת של דלי מים קרים ומצקת מפלסטיק, הגענו לאכסניה עם "מקלחת משודרגת", כלומר – חבית עם מים קרים ולצידה דלי עם מים, שחוממו 20 דקות עם כף חשמלית. בדלי נוסף מהלנו את שני סוגי המים עם מצקת פלסטיק ושטפנו מעצמנו גושי אבק וזיעה של מאמץ, חום ולחות טרופית. פינוק…!
נפרדנו מצפון הפיליפינים ובשתים עשרה שעות של נסיעת לילה נוספת חזרנו למנילה. ממנה טסנו דרומה ופתחנו פרק שונה לחלוטין באופיו של הטיול.
על כרישי לוויתן ענקיים ו"עמודי הוריקן" של סרדינים
הכל התחיל בסרט "מלתעות".שם בילדות, נטמעה האימה בגוף… מי היה מאמין שנמצא את עצמנו, שוחים לצד כרישי לוויתן בפיליפינים !
הצטיידנו בציוד לשנירקול ובבוקר תמים ורגוע יצאנו לשוט באוקיינוס השקט בסירת עץ קטנה, שיכולה היתה להכיל במאמץ גדול חמישה אנשים.
בלב הים, תחת שמים כחולים ללא סימן לענן, הורה לנו לפתע השייט לקפוץ למים ! למרות שלא ראיתי שום סימן לבעל חיים ובוודאי שלא לוויתן, קפצתי.
בתוך הסרבול וממש בעת הניסיון לחבוש את המסיכה עם השנורקל, גיליתי ראש של מפלצת ימית במרחק מטר אחד ממני. הדבר הזה הסתכל לי בעיניים, פער לוע מבהיל ואני יכולתי רק לצרוח, דרך השנורקל, ל "יד אלוהים", שתשלוף אותי החוצה; לא רק לסירה, אלא הישר לישראל !
קפאתי. נתק מטורף בין הידיעה שזה לא מסוכן לבין הספאזם בגוף שחש שאני עומדת להיטרף ולהבלע בקרביה של המפלצת. העזתי להזיז רק את העיניים, "בקטנה ככה", שלא ישים לב… ואז גם גיליתי למרבה הבעתה, שאנחנו מוקפים בעשרות כרישי לוויתן מנוקדים ענקיים, כל אחד מהם באורך – עשרה מטרים ושוקל כעשרים טון.
לראשונה למדתי ש"צעד תימני", אפשר לעשות גם בתוך האוקיינוס. רגע התקדמתי וברגע הבא ברחתי בשחיה מבוהלת. ואז…. הרגשתי לפתע, מגע זר בכף ידי השמאלית והבנתי תוך כדי פרכוס בלתי נשלט, שנתתי "כאפה" לסנפיר הזנב של כריש אחר. נו נו, מצאתי עם מי להתעסק ומתי….
קפאתי במקום מתוך ידיעה פנימית, ש"הלך עלי" ושאין טעם לברוח. היה לי ברור שחציתי קו מימי אדום ושממש הכעסתי את הנמסיס המשייט אלי. נותר לי אם כן רק לחכות לגזר הדין שכבר ניכר במבטו הטורף, שהרי הלוע העצום הזה, ברוחב מטר ומחצה, יכול לבלוע את שלושתנו יחד, ב"שלוק" אחד ובלי למצמץ….
האמת השקטה, שמאחורי דקות הבהלה האלה היא, שהענק הימי הזה הוא צמחוני, לבד מ"חריגות" שבהן הוא שואב אל לועו דגיגים ורכיכות, שלרוע מזלם נקלעו למקום. הוא ידידותי לאדם, ומכל מקום אינו פוגע בו. ואפילו, כך מפיצים הרומנטיקאים, הוא יכול להתאהב ולהיקשר לאנשים.
וכך, לפי הסיפור המקומי, החל פה מחזה "האדם והכריש": פעם אחת, היה היה כאן דייג, שנהג לדוג באזור. כדי למשוך את הדגה אל רשתו, היה אוסף עבורם פלנקטון (אורגניזמים ימיים בגדלים משתנים). מבלי שבכלל שם לב לכך, כריש הלוויתן גילה את הפלנקטון שפיזר הדייג כפיתיון לדגים, ראה כי טוב והחל להופיע בתדירות גבוהה בדיוק בשעה שבה הדייג היה יוצא הדייג לדוג. כך הלך ונקשר לדייג, אלא שהאהבה הזו לא היתה הדדית. הדייג היה מתוסכל מנוכחותו וניסה להבריח ולהרחיק אותו, מאחר שזה הבריח את הדגים והעמיק את עוניו.
צוללן קוריאני, שצלל באזור לפני כמה שנים, שם לב לכך והסביר לדייג, שהוא יכול להפוך את רוע הגזרה למכרה זהב.
הדייג הבין זאת וגם ממשלת הפיליפינים, שהשתלטה על המיזם, הפכה אותו לאטרקציה תיירותית והותירה לדייג אחוזי רווח בודדים מתוכו….
מאז התרבתה באזור אוכלוסיית כרישי הלוויתן. הנקבה משריצה את ולדותיה כשהם מגיעים, בתוך בטנה, לגודל של יותר מחצי מטר, משהו "ענוג" כשפמנון גדול….
מופע האימים הזה המריץ את התשוקה של נוה לזנק לאוקיינוס השקט, הסובב את האי סבו, בחיפושו גם אחר ה"עננים" התת מימיים של להקות הסרדינים. את קורס הצלילה עברנו בקיץ קודם, וזו היתה הפעם הראשונה שיצאנו לצלול מאז. אני, בלי קשר לארועי כריש הלוויתן, אפילו לא זכרתי איך נראה המדחס ומאיזה צינור נושמים בכלל.. .
צללנו לעומק 18 מטרים לאורך מצוק תת ימי של שוניות אלמוגים. כוכבי ים כחולים ריפדו אותו ולצידם ריחפו דגים בצבעים, שרק אומן סוריאליסטי, במשיכות המכחול שלו, יכול היה לצייר. מתוך האופל הכחול עמוק הזה, החלו להופיע לפתע "עמודי הוריקן" שחורים. משפכי טורנדו שהתקרבו בסחרורים לולייניים וכמעט בלעו וערבלו אותנו לתוכם. נחילים של מאות אלפי סרדינים! המזכירים באופני השחייה שלהם, את מעוף העננים השחורים של הזרזירים. נשאבנו לתוכם כבריקוד שפרם בעדינות את הצורות הגיאומטריות של הלהקות האלה והן רקמו אותן סביבנו מחדש.
בצלילה אחרת, באי אפו, זכינו לשחות יחד עם עשרות צבי מים גדולים. חלקם באורך של כמעט מטר. הצבים שוחים במים הרדודים, סמוך לחוף והודות ל"גפי הסנפירים" שלהם, הם שחיינים מצוינים ומהירים כ- 30 קמ"ש).
באי סבו שבפיליפינים עלה זכרו של פרננדו מגלן, האירופאי הראשון שלפני כ 500 שנה ( 1519), יצא מסביליה שבספרד מערבה, כדי להקיף את העולם דרך הים. הוא היה הראשון שחצה את האוקיינוס השקט ואולי אף העניק לו את שמו (על בכורת השם יש טוען נוסף, והוא הספרדי, בסקו נונייז דה בלבואה, שבשנת 1513 חצה את פנמה ועמד נפעם על שפת האוקיאנוס השקט. הוא גם היה האירופי הראשון שהבין, שיש לשנות את המפה ולהוסיף לה אוקיאנוס שלם …).
כאן, בסבו, נקטעה תכניתו של מגלן להקיף את הגלובוס והיא נותרה בידי יורשו, חואן סבסטיאן אלקאנו, שעל כן מגלן מצא כאן את מותו, מחנית במבו של לוחם מקומי אשר פילחה את ראשו, ומחץ מורעל שננעץ ברגלו. אולם עד למותו, הספיק להיות הראשון, שבלהט מיסיונרי הציב כאן צלב, ברוחה של הנצרות האירופית אשר היתה משוכנעת בעידן ה"גילויים", שבעצם הצבת צלבים כאלה על סלעים נידחים ברחבי העולם, היא מסמנת את נצחונה האלוהי…
המסע בעקבות שבט קאבו גאו המיסתורי
באיים פאלאוון ואלנידו חווינו טעמו של גן עדן מפנק. כאן פגשנו לראשונה קולינריה מצויינת ו'שופינג'. הכל בזול, ואיפשר תחושת "קינגיות" של "יש" ו"עוד". מילקשייקים מפירות טרופיים הוגשו בכל פעם שהיד הונפה וזו מנצחת ממעל על מרחב קולינארי אקזוטי טבול ברטבי קארי, חלב קוקוס ובוטנים. מצאתי את עצמי עם מוזיקה טובה, הולכת – כמעט רוקדת – בתפר שבין האוקיינוס ליבשה. פסי חול לבנים דקים מפרידים בין שורות עצי הקוקוס והתערובת האוקיאנית של טורקיז, כחול ותכלת עד לאופק. החופים שם היו מהיפים שראיתי בחיי, מה שהקשה עלינו להיפרד מהם לטובת פנטזיה, או אולי לטובת הרפתקה חדשה.
הגיעו אלי פיסות מידע מפוזרות אודות שבט נידח ומבודד. שבט הנמצא, כך נרמז, במרחק שש שעות הפלגה מפלאוון ומשם עוד כעשר שעות הליכה. פתקי מידע נגוז – רגע נוגעים בו ומיד הוא דוהה.
יצאנו בידיעה שזה יכול להפוך למסע שיתנפץ לנו תוך כדי, אבל התשוקה הזו כבר בערה בתוכי והבנים זרמו איתי… אין עליהם !
הפלגנו צפונה, אל האי קורון; תחנת ביניים, שממנה התארגנו למסע אל שבט קאבו גאו.
לראשונה בטיול, הגענו למקום, שלא היתה לנו אף לא פיסת מידע אחת עליו. אבל, כמו בטיול תרמילאי במזרח, כל מה שצריך זה פשוט לרדת מהמעבורת ומשם הכל כבר יתגלגל. ואכן עשרות נהגי תלת-אפניים קולניים, עטו עלינו לצד בעלי אכסניות וחדרים להשכיר. במפץ סואן של "קונפטי ברושורים" ומשיכות בניסיון לדוג אותנו מתוך ההמון, ומי שנבחר לחלץ אותנו, היה נהג עם שומה שעירה במרכז הלחי ועם עיניים טובות.
נסענו בדרך עפר מאובקת. שולחנות עץ ופחונים כקירות, שמשו כדוכני ממכר לחזירים צלויים שנעטפו בניילון. בנקודה אקראית, שבה נעצר התלת-אופן הוכרז מרכז ה"עיר". הבנים שמרו על התרמילים ואני יצאתי לחפש מקום לינה. מבינה עם כל צעד נוסף, שנחזור להתקלח באותו הלילה, בזרזיף מים קרים בחדרון מעופש ועגמומיות החלה לחלחל בי בשתיקתה פנימה.
פרקנו תרמילים בחדר ויצאנו לקושש מידע כיצד נצליח לצאת משם אל השבט, מהר ככל האפשר. המלאכה לא היתה פשוטה, הסתבר…. התקשינו לאסוף מידע: באינטרנט – לא מצאנו. תרמילאים – לא הכירו והמקומיים טענו כי לא ביקרו שם שנים. בהדרגה הבנו, שנצטרך לשכור סירה ולמלא אותה במזון ליום שלם.
נרגשים אצנו אל המזח, אך ים סוער התעקש במשך היומיים הבאים, שלא לאפשר לנו לצאת למסע. כך קרה, שנאלצנו – בעת ההמתנה – לצאת ולחקור את האיים הסמוכים והרווח שלנו היה שגילינו עולם ומלואו: מפרצי טורקיז מוקפים בסלעי גיר מחודדים, מערות נסתרות ושוניות עמוסות בנציגי כל העולם הטרופי התת מימי המרהיב.
עם שחר יום ההמתנה השלישי פגשנו את ראשוני הדייגים במזח. ניסינו לשכור בינקה (סירה פיליפינית הנתמכת לשיווי משקל במוטות במבו), אך אף אחד לא היה מוכן לשתף איתנו פעולה. באוויר התעופפו מילים, כגון : מסוכן, אסור, חייבים "פרמישן" (בסך הכל 'אישור', אבל זו מילה שהפכה למושג מפתח במקומות שהגבלות, איסורים והיתרים של כובשים קולוניאלים בעבר, הכתיבו את היומיום), "הם" לא מוכנים שיתקרבו אליהם ועוד תירוצים מלוא החופן…
אבל זו היתה הנחישות שהתגבשה ונכחה באוויר והידיעה, שזה עכשיו או לעולם לא, וכך התגברנו גם על ההתנגדות המקומית והדרך נפתחה לפנינו.
הצטיידנו במכלי מים ורצנו לשוק הבוקר המקומי. אטריות, אורז ונתחי עוף נארזו בשקיות ניילון קטנטנות, דקות מלהכיל. יצאנו אל הים הפתוח ואתו נפתח מחול הפרפרים בבטן ובלב.
ההפלגה התארכה. הבינקה פתחה במסע טיפוס על גלים. חלקם התנפצו אלינו פנימה – מקלחות מלוחות של אוקיינוס. שטנו לצד גושי סלע פרוותיים, מרופדים בצמחיה טרופית, שעל אחד מהם עתיד היה להתרחש סוף סוף המפגש שלנו עם שבט קאבו גאו.
מזח מבטון, עמוס במיכלי פלסטיק צבעוניים למילוי מים, הגיח מתוך צמחיית המנגרובים. העיניים שלנו רצדו בחיפוש מהיר אחר ה"ילידים", אלו העטופים באזור החלציים בלבד. המפגש שיתרחש בעוד רגע, התארגן סביב ציפייה ותהייה, האם תתעורר אצל המקומיים סקרנות כלפינו או דחייה .
ילדים במופעי זינוק למים, העתיקו את מרחב המשחק שלהם אל מתחת הבינקה שלנו ולצידיה ובין רגע הפכנו לאטרקציה.
צעדנו נרגשים אל תוך הכפר בעומס חום כבד, את המצלמה הצפנתי בתרמיל כדי לא לאיים. לאורך השביל, פגשנו בתי קש ובמבו, שבחצרותיהם התרוצצו חזירים ותרנגולים. בינקות צבעוניות, כלי התחבורה היחיד כאן, היו מוטלות בכל פינה, חיפשנו את התושבים וכשהם התגלו, לבושים בבלואי סחבות של בגדים מערביים מודרניים, עלתה בנו גם מרירות האכזבה.
נוה ואיתן מיצו את המפגש תוך כמה דקות ושבו אל הבינקה ורק אני התעקשתי להיאחז בפנטזיה רק עוד קצת. להרחיק עם השבילים ולהמשיך להיכנס אל הבתים הכי נידחים, בתקווה לגלות את זקני הכפר, ש'בוודאי עדיין שומרים את מסורת שבטם האנימיסטי'.
תחת זאת, בלטו בדרכי כמה צלחות לוויין, שהיו מחוברות בקצות עמודי הבמבו לתאים פוטו אלקטריים קטנים, שהפיקו חשמל מאנרגיית השמש. קול שירתה של אדל שבקע מאחד הבתים, חיסל בי סופית את הציפיה ואיתה את הפנטזיה…
מצאתי נחמה בכך, שרותקתי לראות בשבט קבו גאו את מימוש תהליך הגלובליזציה. מצד אחד ראינו אכילת אורז משריונות של צבים, טחינת קפה במכתש ועלי, קליעת מחצלות קש ביד ועיסוק של 24 שעות סביב הבאת מים בסירות ומאידך – מוטות במבו שבראשם לוחות סלולריים, צלחות לווין ומקלטי רדיו. הילדים כבר ידעו לשאול משהו שהתנסח דומה ל- ,what your name עדיין לא מבקשים ממתקים, ובלשונם, בעקבות תיירים אמריקאים candy, ובמקום מקדש רוחות מקורי, התנוססה בגאון כנסיה חדשה ללא פסל או ציור של ישו ואף ללא צלב.
אם נבוא לבקר שוב בעוד כמה שנים, גם זה כבר יראה אחרת.
