פרן האלמנה גרה בבית אבן מסויד בלבן. על כל חלון מונחת אדנית ובתוכה צומחים פרחי גרניום בשלל צבעים. מבחוץ נראה הבית כאחוזה כפרית מלבבת. אפלת החדרים והקירות המתקלפים מספרים על חדרי ליבה.
חולצתה המנומרת והחצאית השחורה שלה, לא מעלים רבב או עדות כלשהי מבישוליה האלבניים. מטפחת אדומה לראשה, סופגת את זיעתה ואדי שמן הטיגון.
פרן בת שבעים. שדיה ועובי בשרה, בלעו את זכר נעוריה וגזרתה, אבל ברק עיניה, לחייה הסמוקות וחיוכה לכדו ושימרו בה את ילדותה.
היא גרה במקום הכי יפה בעולם. העניין הוא שהיא לא יודעת זאת. כאן היא נולדה ולכל אורך שבעים שנותיה, מעולם לא יצאה מהכפר. עבורה, כך נראה העולם.
ביתה שוכן באחו מוריק רחב ידיים בעמק ט'ת. עמק המוקף בהרי האלפים האלבניים המערביים. את העמק מפלס נהר שלאס ובעינו הכחולה, ממש מתחת למפל, ידעה פרן את אהבתה הראשונה. היא הייתה בת שבע עשרה, כאשר בער כאן גופה במימי הבריכה הקפואים.
שדות העמק סביב ביתם, התמלאו עם השנים בצחוקם של ארבעה ילדים. העין הכחולה של הנהר, צבעה את עיני ארבעתם.
כשחגגו לבן הזקונים תשעה אביבים, נפל בעלה בעת שתיקן את גג הרעפים. פרן בת העשרים ושבע, נותרה מאז לבדה. לבדה גידלה את ילדיה. לבדה חווה כעת את זקנתה.
אחת לשנה, בעת בציר הענבים, צחוק הילדים המתגלגל שב אל העמק. חמישה עשר הנכדים שלה, ממלאים את הבית ומשמיעים את המילה שהיא מתענגת על צליליה. "ג'ישייה” (סבתא).
כאן גם הצטלבו דרכינו, בסופו של מסלול הליכה יפהפה בעמק. מיוזעים ומסדירים נשימה ורעד ברגליים, הגענו אל חצר ביתה.
תחת שריגי גפן עם אשכולות ענבים אדומים, התיישבנו לארוחה בצילה של הפרגולה. שולחן עץ ארוך נעטף במפה פרחונית צהבהבה. כדי חרס עם יין אדום אותו בצרה פרן בעזרת נכדיה, הוגש למרכז השולחן.
פרן בחיוכה הסמוק הגישה שמנת, גושי גבינה לבנה וקערת חרס עם חמאה. כולם נחבצו על ידה מחלב העיזים שרעו לצידנו. לחם תירס קשה וחם הונח בסלסלת פלסטיק כחולה. טוגנו לכבודנו פורלים שבנה הצעיר דג הבוקר מהנהר ולצידם הניחה ירקות שגדלו בחצר ביתה, חתוכים תחת שמן זית ביתי וצלעות כבש בוורוד ובלבן. יוגורט סמיך עם קונפיטורת תאנים ביתית קינחו את הסעודה.
רק כעת הרשתה לעצמה פרן לעצור ממלאכתה. היא התיישבה לידי. כך גם חיוכה.
הודות לארברה, המדריך האלבני שליווה אותנו ותירגם, התפתחה שיחה מרתקת. מטלטלת. הגיח סיפור – סיפור מסורת נקמות הדם המזעזעת. מסורת המתקיימת בצפון אלבניה לאורך מאות שנים שהותירה צלקות גם בחייה של פרן.
אך אולי לפני שנצלול פנימה, כדאי שנתחיל מההתחלה.
אל אלבניה הגעתי בתחילת חודש ספטמבר. לטיול שרובו ככולו התנהל בטיול ג'יפים.
הנייד הושם בצד ויצאתי לדרך שהתגלתה לי כחתיכת תענוג.
זה היה טיול אל אלבניה האחרת. לא זו שדמיינתי לי בראש ולא זו שליקטתי עליה רשמים מתמונות של צלמים.
נהגנו את הג'יפים אל מרומי האלפים האלבניים. נופי פסגות מחודדות, יערות של עצי אשור ואשוחית ונהר הדרין.
טיילנו רגלית בין מפלים ובריכות צלולות של מי טורקיז וכפרים ציוריים. כפרים המוקפים בטרסות עם חלקות קטנות של גידולי תירס ודגנים, המעובדות בשיטות של חקלאות מסורתית בת מאות שנים.
נכנסנו לתוך בתים בכפרים ופגשנו אוכלוסייה לבבית ומכניסת אורחים. זכיתי גם לקצור איתם שדה של דגן סורגום, בעזרת חרמש ומגל.
חגגנו על ארוחות בלקניות כפריות ופיקניקים בהם הוגשו מטעמים היישר מהשדה ומחצר משק החי.
פגשנו כפרי צוענים על אם הדרך ובשוליים של הערים. העזנו להיכנס פנימה ולהכיר את התושבים.
אלבניה התגלתה לי כיעד נפלא לטיול לא יקר וקרוב לבית.
לצד האושר וחווית הכיף שבטיול, המפגש עם פרן שמשפחתה נכלאה לטרגדיה של נקמת הדם, הוביל אותנו אל מנהרת הזמן ולתוך הקרביים של מסורת מקומית מצמררת.
מסורת נקמת או גאולת הדם בצפון אלבניה.
מסורת נקמת הדם הטילה אימה על אנשי ההרים, מחקה מן האלפים האלבניים משפחות שלמות ובנתה במקומם מגדלי שמירה שיישארו כאן לעד.
מדובר במנהג, לפיו מוטלת זכות ואף חובה על קרוב משפחה לנקום את דמו של איש שנהרג או נרצח, על ידי הריגת ההורג או הרוצח או על ידי הריגת בן משפחתו.
מסורת נקמת הדם שלטה בצפון אלבניה במשך מאות שנים. היא הופסקה לפני כשבעים שנה בעקבות עליית הקומוניזם לאחר מלחמת העולם השנייה. היא שבה והתחדשה עם נפילת הקומוניזם באלבניה בשנת 1992.
נקמת הדם, היא למעשה "מסורת אקטואלית" ששבה לפעום פה גם כיום. מסורת בה יודעת האם שחיבוקה העוטף את בניה, יתרוקן מהם, אחד אחד.
מדוע נולדה בצפונה של אלבניה מסורת קשה כל כך ?
במשך חמש מאות שנה, כמו בישראל, שלטה כאן האימפריה העות'מאנית (למן המאה ה 15 ועד למאה ה 20). שליטה זו הביאה להתאסלמות של רוב האלבנים.
השליטה של האימפריה העות'מאנית באלבניה התקיימה בעיקר במרכזים העירוניים ובמעט העמקים שבמדינה. ההרים האלפים בצפונה של אלבניה נותרו ללא שליטה ופיקוח מוסדי רשמי. חייהם של התושבים הופקרו. נוצר הצורך לקחת את הצד הכי אפל וכאוטי באדם ולנסות להשליט בתוכו סדר – באמצעות ה"קאנון". "החוק השבטי".
הקאנון שימש כמערך חוקי התנהגות ולא כקוד דתי. לאור זה הוא שימש מוסלמים ונוצרים כאחד. הוא עסק בכל הנושאים שבחיי היומיום. במה יעשה הסנדלר או הנפח בכפר וכמה כסף הוא יגבה. במה יקרה אם הכבשה שלך תעבור לשדה של השכן, וגם מה יקרה במקרה בו אדם הרג אדם אחר. לרבות מה יקרה למשפחתו.
והכלל היה פשוט – עין תחת עין. נשמה תחת נשמה מתוך המשפחה המורחבת כולה. הקאנון קבע בפרטי פרטים את ההתנהלות בנקמות הדם, כך שמרחב התמרון של האדם היחיד במסגרת זו היה צר מאוד. רצונותיו לא נחשבו ויכולתו לחמוק מהגורל שאליו נקלע אם משפחתו מעורבת בסכסוך דמים – הייתה כמעט אפסית.
כך למשל, קבע הקאנון שאם ראשה של גוויית המת האנונימי נוטה לכיוון חצר ובית מסוימים, על הבן הבכור הגר שם לחפש את הרוצח ולנקום את דמו של המת. כך הייתה נופלת על משפחה תמימה וחסרת אונים, המכה של כניסה לתוך שרשרת נקמת הדמים.
עם ביצוע "המטלות" שלו, הפך הרוצח ל"ג'אקס". על פי הקאנון היה עליו לקשור סרט שחור על מצחו ולחיות תחת הידיעה, שתוך עשרים וארבע שעות בלבד (אלא אם ביקשה המשפחה וקיבלה הסכמה להארכה לשלושים יום), תהיה משפחת המת מחויבת לרצוח אותו ולנקום את דם בנם.
חוקים אחרים בקאנון עסקו בהתנהגות ו"בנימוסים" של הרוצח. למשל, על הרוצח להקפיד להשאיר את הנרצח כשראשו מונח על הרובה שקטע את חייו. הרוצח גם היה חייב להגיע ללוויה ולסעודה שהתקיימה מיד לאחריה בבית משפחת הנרצח. מפגש סוריאליסטי בלתי ניתן להכלה, שבו במשך מספר שעות נאלצו שני הצדדים לחוות תחת אותם שמיים וקורת גג אחת, זעם, כאב וזעקת נשים מקוננות.
ההגנה על כבודו של האדם כליבה וכמרכיב חיוני לתרבות האלבנית, היוותה בו ציר מרכזי. הכבוד תורגם ונשמר לאורך דורות, גם במחיר חיים.
חלק מהפעולות שהובילו לעונש שהצדיק נקמת דם היו: חטיפה או פיתוי או אונס של אישה. פגיעה ברכוש פרטי. אי תשלום חוב או הרג של אורח בזמן שהיה בחסות בעל הבית.
על פי המסורת האלבנית הקאנון נוסח במאה ה 15 על ידי האציל לק דוקאג'יני. בתחילה הוא הועבר מפה לפה ובמאה ה 19, הועבר לכתב.
עליית המשטר הקומוניסטי בהנהגתו של אנוור הוג'ה, בשנות החמישים, דיכאה ביד חזקה את המסורות האלה של ה"קאנון". עבור המשטר הקומוניסטי כל מסורת או דת נחשבה כהתנגדות והחלשת השלטון והאידיאולוגיה שלו.
משנפל המשטר הקומוניסטי ועלתה הדמוקרטיה בתחילת שנות התשעים, שבה וחזרה איתה במפתיע נקמת הדם. שוב זה קורה בשל היעדר משילות באזור ההרים של צפון אלבניה. בנוסף רווחת תפיסה תרבותית לפיה אי נקיטת עמדה מול פגיעה של האחר בך, עלולה להתפרש כחולשה ופחד.
בנוגע לנקמת דם, המצב הנוכחי באלבניה קשה יותר מתקופת ימי הביניים, שכן בעבר כשהקאנון הכתיב את החוק, היו בו גם כללים שקבעו איך להגיע לפיוס שלא באמצעות נקמת דם. ניתן היה לבקש הפסקת אש בין המשפחות ודגש רב הופנה לדרכים של משא ומתן ופיצויים כספיים. אבל כיום, רבים מעקרונות הקאנון המסורתי נעלמו וכל שנשאר זה רעיון הנקמה. אלפי אנשים נרדפים כיום באלבניה. נערים וילדים רבים כלואים בביתם. משרד החינוך האלבני שולח כיום מאות מורים עבור אלפי הילדים שלא יצאו מהבית בשש השנים האחרונות, מחשש שירצחו.
ובחזרה לפרן…
פרן נולדה למשפחה בת חמש נפשות: הוריה, שני אחיה ואחותה. היא נולדה כבת זקונים, שבע שנים לאחר שנולדה אחותה פלורנט, האחות הצעירה במשפחה. המג'יניקית החייכנית הטמפרמנטית. אולם חמש הנפשות שהיו כל עולמה, ייעלמו מחייה כבר בילדותה. כל אחד מהם בדרכו.
שני אחיה נרצחו עד הגיעה לגיל שבע. אביה צלל לתוך השקט שלו. הזדהה עם הריק והפך לחלול. אמה לא חיבקה אותה יותר. היא גם הפסיקה לשיר בעת שבישלה. ואחותה הפכה ל"גבר".
היום היא יודעת לכנות את הרגעים האלו בשם – "אדמה שלווה". כשכל חלק בחיים מונח במקומו. כשקמים בבוקר ויודעים את מי נפגוש בבית, בדיוק כפי שנדע באיזו עונה הענבים יהפכו לאדומים ויבשילו. אבל הענבים בחייה של פרן, הפתיעו.
כשפלורנט אחותה של פרן, הגיעה לגיל שש עשרה, הגיל בו הייתה בשלה להתחתן, היא הפכה ל "גבר". שמה מרגע זה ואילך הפך ל "אניק", לוחם באלבנית.
כמנהג הגברים, אניק הפסיקה לעבוד בשדות או לעזור בבית. חייה הפכו לחיי בטלה. היא נהגה לצאת לבית ששימש כפאב שכונתי בכפר. שם היתה שותה "ראקי" עם שאר הגברים וכשחזרה הביתה, ריח חריף של אניס נדף ממנה.
לפרן היה קשה להתרגל לקרוא לה אניק ולפנות אליה בלשון זכר. היא פחדה לטעות פן תיענש. הכי מפחיד היה שתעז לטעות בציבור. ליד אנשים מהכפר. אז זה עלול היה להפוך למסוכן. היא עלולה הייתה להגיע לכדי מאסר או מוות.
אחותה של פרן הפכה למעשה ל"בורנשה", לבתולה מושבעת באלבנית.
הבתולות המושבעות באלבניה
על פי מסורת זו, נשים מסויימות נודרות נדר בתולין ולובשות בגדי גברים כדי לחיות כגברים בחברה הפטריארכלית של אלבניה הצפונית. אישה יכלה לנדור את הנדר הזה בכל גיל. במסגרתו היה עליה להישבע כי לא תינשא ותתנזר ממין. לא ניתן היה לבטל את השבועה הזו.
לאחר השבועה החלו נשים אלו ללבוש בגדי גברים, בחרו לעצמן שם גברי, החלו לשאת נשק, לעשן, לשתות אלכוהול, לעסוק במקצוע הנחשב לגברי, לעמוד בראש המשפחה (אם הן גרות עם אחות או אמא), לנגן, לשיר ולשוחח עם גברים.
למעשה בתולה מושבעת נחשבת לתפקיד הטרנסג'נדר הגברי היחיד באירופה המוגדר באופן פורמלי מבחינת החברה. אם מישהו יעז לפנות אליה כאל אשה, בנוכחותה או מחוץ לה, העונש לזה הוא מוות.
מדוע אישה תרצה לוותר על זהותה המינית-הנפשית ותרצה להישבע ?
במשפחה בה נרצחו כל האחים בנקמות הדם, יכלה האחות הבכורה להפוך ל "בורנשה", ל"גבר" בשם החוק. מאחר ורק זכרים יכלו להיות היורשים, שבועה זו הייתה הדרך היחידה שאפשרה לאישה לרשת את רכוש משפחתה.
באלבניה המסורתית, לנשים לא היו זכויות רבות. הן נחשבו לרכוש המשפחה. אסור היה להן להיכנס למוסדות מסוימים, להצביע בבחירות מקומיות, לרכוש קרקעות, לעסוק במקצועות מסוימים, לעשן ולענוד שעון.
נשים רבות בחרו להיות בתולות מושבעות גם הודות לכך שזה העניק להן חופש רב בתרבות הפטריארכלית שבה נשים היו מאורסות בעודן ילדות בנישואים כפויים ונאלצו לציית לגברים ולסבול מהתעללות פיזית.
לאמהות היה תפקיד חשוב בשכנוע ילדותיהן להפוך לבתולות מושבעות. לאלמנה ללא בנים היו אופציות מעטות באלבניה: לחזור לגור עם משפחתה, להישאר במשפחת בעלה המנוח ולעבוד כמשרתת, או להתחתן מחדש. אבל אם היה לה בן, בין אם ביולוגי ובין אם לא, היא יכלה להמשיך לגור בבית שלה עם ילדיה.
במהלך המאה ה-20 דעך המנהג בהדרגה. המשטר הקומוניסטיים באלבניה עודד שוויון זכויות לנשים ואת עבודתן במקצועות חדשים. מגמה זו נמשכה גם לאחר שהונהג בהן משטר דמוקרטי בשנות ה-90.
תופעת הבתולות המושבעות כמעט נעלמה אחרי חמישים שנה תחת המשטר הקומוניסטי באלבניה. אולם בעקבות התחדשות תופעת נקמת הדם באלבניה, קיים החשש כי זה עשוי לעודד גם התחדשות של תופעת הבתולות המושבעות.
מעריכים כי כיום נותרו כמה מאות של נשים כאלה באלבניה ועוד כמה במדינות הצמודות. רובן מעל גיל חמישים. הן יכולות לבטל את השבועה אם הסיבות אשר הובילו אותן להישבע לא קיימות יותר.
אחותה של פרן, נפטרה.
אפלת החדרים והקירות המתקלפים בביתה, מספרים על חדרי ליבה.
