על דרוזים, גלגול נשמות והיחס שבין החיים למוות.

בבית אבן, בסימטאותיה המפותלות והתלולות של מג'דל שמס, הגדול מבין ארבעת כפרי הדרוזים בצפונה של רמת הגולן והחרמון, חבויים עיניה הכחולות וחיוכה הרחב של פאוזיה ספאדי. בביתה מצאנו עצמנו לנים בני ואני, בסופם של שלושה ימי טיול תרמילאי ברמת הגולן. מטעמים דרוזיים הונחו על שולחן הסלון. שעת דמדומים, התחלפה בחשיכה ובתים נדלקו, אחד אחד, אל אורות ליל שישי משפחתיים על מורדות החרמון. כששנינו חבוקים במשפחת ספאדי ומשוחחים, החלו לעלות סיפורים. הסיפור של פאוזיה, ריתק אותי ופותח אשנב לסיפור המרתק של גלגול הנשמות בעדה הדרוזית. התפרסם בכתב העת: "טבע הדברים"
בבית אבן, בסימטאותיה המפותלות והתלולות של מג'דל שמס, הגדול מבין ארבעת כפרי הדרוזים בצפונה של רמת הגולן והחרמון, חבויים עיניה הכחולות וחיוכה הרחב של פאוזיה ספאדי. בביתה מצאנו עצמנו לנים בני ואני, בסופם של שלושה ימי טיול תרמילאי ברמת הגולן. מטעמים דרוזיים הונחו על שולחן הסלון. שעת דמדומים, התחלפה בחשיכה ובתים נדלקו, אחד אחד, אל אורות ליל שישי משפחתיים על מורדות החרמון. כששנינו חבוקים במשפחת ספאדי ומשוחחים, החלו לעלות סיפורים. הסיפור של פאוזיה, ריתק אותי ופותח אשנב לסיפור המרתק של גלגול הנשמות בעדה הדרוזית. התפרסם בכתב העת: "טבע הדברים"

                                                                    על דרוזים, גלגול נשמות והיחס שבין החיים למוות.

                                                                                  הדרוזים ברמת הגולן ובחרמון

בבית אבן, בסימטאותיה המפותלות והתלולות של מג'דל שמס, הגדול מבין ארבעת כפרי הדרוזים בצפונה של רמת הגולן והחרמון, חבויים עיניה הכחולות וחיוכה הרחב של פאוזיה ספאדי. בביתה מצאנו עצמנו לנים בני ואני, בסופם של שלושה ימי טיול תרמילאי ברמת הגולן.

מטעמים דרוזיים הונחו על שולחן הסלון, הצופה אל נופיו של הר החרמון ולמדרון עליו תלויה מג'דל שמס. שעת דמדומים, התחלפה בחשיכה ובתים נדלקו, אחד אחד, אל אורות ליל שישי משפחתיים. כששנינו חבוקים במשפחת ספאדי ומשוחחים, החלו לעלות סיפורים. הסיפור של פאוזיה, ריתק אותי ורקם חברות קרובה הנמשכת מאז, כבר חמש שנים.

סיפור שהיה, כך היה:
פאוזיה גדלה לצד אמה בכפר הדרוזי למרגלות החרמון. ימים ארוכים ישבה ליד אמה שעסקה במלאכת התפירה מול מכונת התפירה הידנית הישנה. היא בהתה בעבודתה בשקט. בוקר אחד, קראה לה אמה, אך פאוזיה שהיתה בת 3 וחצי באותה עת, ענתה בהתרסה וטענה ששמה אינו פאוזיה כי אם "נזירה ג'ונבלאט", הנסיכה ג'ונבלאט.
ביום השני, כאשר ישבה פאוזיה לצד אמה ומכונת התפירה, סיפרה לה הפעם, שיש לה ארמון גדול ומפואר, משרתים והפליגה בתיאורים מפורטים. ביום השלישי, הרחיקה לכת ואמרה לאמה כי יש לה שני ילדים: לינדה וכמאל. פאוזיה גם נקבה בשם הכפר- "אלמוח'תרה, שבהרי השוף".

אמה החלה לדאוג ! ובעיקר איבדה את סבלנותה ופנתה לבעלה בבקשה שייקח ממנה את הילדה, ירחיק מעליה את פטפוטיה ויטפל בהזיותיה. אביה, כדרוזי המאמין בגלגול נשמות, החל להקשיב לבתו בתשומת לב ויראת כבוד. הוא פנה לשניים מבין חבריו וביקש מהם לצאת ללבנון, לחפש את הכפר עליו דיברה בתו, לחקור ולשאול. וכך היה. שני חבריו לבשו דמות סוחרים ויצאו ללבנון.

לדרוזים מרמת הגולן היתר מיוחד לעבור לסוריה לאורך כל השנים, כיוון שחצאי משפחות שלהם נמצאות שם. רובם לומדים שם באוניברסיטאות מקצועות יוקרתיים כמו עריכת דין ורפואה, בעיקר רפואת שיניים. הדרוזים בגולן אומרים בחיוך שלכל משפחה יש טרקטור ורופא שיניים. הלימודים האוניברסיטאיים בסוריה, ניתנים בחינם. חלקם מתאהבים שם בבנות זוג דרוזיות סורית ומביאים אותן איתם לארץ.

שני החברים המשיכו מסוריה ללבנון, העפילו להרי השוף וירדו למורדותיו הדרום מערביים אל הכפר שפאוזיה נקבה בשמו- "אלמוח'תרה, שבהרי השוף", בית אבן גדול חבוי בין עצי אורן וחצר ענקית התאים בדיוק לתאור של פאוזיה הקטנה. הם עלו במדרגות אל רחבה מוגבהת בכניסה לבית והקישו על הדלת. שם לתדהמתם פגשו נער ונערה, בשם כמאל ולינדה, השמות בהם נקבה פאוזיה. המומים שבו לחנות האב, הושיבוהו וסיפרו: "אכן קיים כפר בשם מוחתרה שוף בלבנון ובו בית גדול ומפואר הדומה להפליא לתיאוריה של בתך הקטנה". כעת הוסיפו ואמרו "…תנשום עמוק…לפני שלוש וחצי שנים, בדיוק ביום בו נולדה בתך פאוזיה, נפטרה שם – הנסיכה נזירה ג'ונבלאט ולה שני ילדים". מרגע זה ואילך התייחסו הוריה של פאוזיה אליה כאל נסיכה.

נזירה ג'ונבלאט היתה מנהיגה פוליטית חשובה ומוערכת בלבנון, שחיה במחצית הראשונה של המאה ה 20, בתקופת המנדט הצרפתי. היא עזרה לפייס ולהשכין שלום בכפרים וכך מנעה את התקפות הצרפתים וריככה את ידם הקשוחה כלפי המקומיים. זו היתה למעשה, האשה האחרונה שהשתתפה בפוליטיקה הלבנונית. בנה, כמאל ג'ונבלאט, הפך לימים לפוליטיקאי מצליח אשר נשא את דגל הפועלים והשכבות החלשות בלבנון ונרצח ב 1977, כנראה על ידי סוכנים סורים. בנו ווליד ג'ונבלאט המשיך את דרכו והיה מנהיג המפלגה הסוציאליסטית בלבנון.

בצילום: פאוזיה בסלון ביתה במג'דל שאמס. צילם עמית אלוני                      

 

בסלון ביתה, בינות לסמטאות תלולות, כשבתים מוארים בתאורת ליל שישי. תה מהביל עם קצת חלב וקערת דובדבנים שנקטפו מהעץ זה עתה. בתוך צינת החרמון הצלולה. ישבנו והאזנו לסיפורה. רק כעת יכולתי לשים לב לתמונה קטנה, התלויה בחלקו העליון של קיר הסלון ובה דמות שהיתה מוכרת לי אך לא חדרה לתודעה ועכשיו לאחר שנארגה בתוך הסיפור, זיהיתי את תמונתו של כמאל ג'ונבלאט שהיה מוכר לי מתוך החשיפה התקשורתית שהיתה בעבר סביבו.

בסלון ביתה הקשבנו לחלום של פאוזיה השמור אולי ליום, לשעה, האחרונה בחייה…להגיע אל אותו הכפר, אל ביתה ולו לרגע קט בלבד, להביט, לגעת, לחבר בין העכשיו לאז, להיפגש ואז להצליח להיפרד….

                                                 

הדרוזים הם המיעוט השני בגודלו בארץ. בעולם מונים הדרוזים כמיליון וחצי איש, רובם חיים בג'בל א-דרוז בדרום מזרח סוריה ובהרי השוף שבלבנון. בישראל חיים כמאה עשרים ושניים אלף איש. מתוכם גרים ברמת הגולן כעשרים ושבעה אלף איש שהם כמחצית מאוכלוסיית רמת הגולן.

הדרוזים ברמת הגולן חיים בצפונה ועל מורדות החרמון ומרוכזים בארבעה כפרים בלבד: בוקעתא ומסעדה (בגולן) ועין קינייא – הקטן והציורי, עם אוכלוסיה של 2000 איש בלבד ומג'דל שמס – הגדול מביניהם עם אוכלוסיה של כ 13 אלף איש.

כפרי הדרוזים בארץ (בגולן ובגליל) באזורים הרריים. סיבה אחת לכך היא מסורת לבנייה של כפרים מוגנים בהר, שעם בואם לארץ היתה כבר בת כ 400 שנה, (הולדתם היתה קשורה לבריחה ורדיפה מפני השלטון השיעי במצרים במאה ה 11). שמם של הדרוזים ניתן להם על ידי מתנגדיהם, על שמו של א- דרזי אחד משני מנהיגיהם בתחילת דרכם. הדרוזים עצמם, מכנים את עצמם – "אל מווחאדין" – שפירושו המאמינים באל אחד, או "בני מערוף", כלומר: בני החסד.

עד לפני שנים אחדות לא ידענו על הדת הדרוזית כמעט מאום, בהיותה דת מיסטית מאד, שאסורה בלימוד אלא למתי מעט ונבחרים בלבד (עקאל-מלשון עאקל, חכם וידען). לא רק הזרים, אלא גם בני העדה ה"רגילים", הג'האל (מלשון ג'האל-הדיוט), לא הכירו את רזי דתם.

המצב היום השתנה בעקבות פרסום כמה מחקרים על הדת הדרוזית- שהיא בעצם כת שיעית שהתפלגה מן הזרם האסמאעילי במאה ה-11- אשר נערכו על ידי אינטלקטואלים דרוזים מתוך העדה.

קיימת סובלנות רבה ומרחב בחירה בקרב העדה הדרוזית, לגבי קבלת אורח חיים. בנות תצטרכנה להחליט על כך בגיל 13 ובנים בגיל 15. בקרב משפחה אחת, יוכלו לחיות יחדיו בני משפחה דתיים וחילוניים כאחד.

הדרוזי הדתי ייחד את הופעתו החיצונית ולבושו. העקרונות המנחים בלבוש הם צניעות, אחידות וסגירות המתבטאים בבגדים ארוכים וכהים בשחור ובכחול כהה. הגברים בנוסף יגלחו את שיער ראשם, יכסו את הראש במצנפת לבנה (עמאמה או לפה) ויגדלו שפם עבות.

הדת הדרוזית כאמור, היתה עטופת סודיות וגם היום היא סגורה ולא ניתן  "להתדרז"- להפוך לדרוזי, בניגוד לתהליכי ההתאסלמות, ההתנצרות וההתגיירות הרווחים בעולם.

איזו דת גוזרת על עצמה גזירה שכזו ומדוע ? מן הדתות הגדולות והמוכרות, אנו מכירים זאת אצל דת השינטו היפנית וההינדו בהודו ושם זה קשור לעניינים אחרים.

למעשה רק בתחילת דרכה, בראשית המאה ה 11 במצרים, לאחר שהתפצלה מזרם השיעה המרכזי-האיסמיעליה-במצרים וייחדה את עצמה כקבוצה נפרדת ושונה. במשך עשר השנים הראשונות בלבד לקיומה, היתה הדת הדרוזית מסיונרית. כזו שצרפה אליה מאמינים. מאחר שהדרוזים סבלו מרדיפות קשות, (שכדי "לפתור" את המכשלה הזו, הם פיתחו את נוהג ה"תכייה" – כיסוי, המורה להם ללכת ולקבל את השלטון של מי שיכול להגן עליהם) הם החליטו לעשות צעד מכריע ! צעד הנקרא "יום סגירת השער" ובשנת 1031 סגרו את שערי דתם !. מאז לא ניתן יותר להצטרף אליהם ו"להתדרז" והם "ירדו למחתרת". החליטו שעדיף לעטוף את דתם, שהיא המרכז של הייחוד הגיבוש והסולידריות שלהם, במעטה של סודיות. כך גם ביקשו לשמור על המיסטיות הכרוכה בגרעין הדת שלהם, למתי המעט אשר מסוגלים להגיע לדרגת רוחניות תואמת.

מה זה אומר למעשה ? כיצד תתכן בעולם דת שלא ניתן להצטרף אליה ? הרי תלך ותיכחד ברבות השנים. כיצד מסבירים הדרוזים את המשך קיומם והתחדשות האוכלוסייה שלהם ?

התשובה לכך, מחזירה אותנו אל סיפורה של פאוזיה והאמונה של הדרוזים בגלגול נשמות. אמונה הדוגלת בכך שכל דרוזי שמת, נשמתו יוצאת מגופו הגשמי, מתגלגלת וחוזרת מיד לחיים דרך דמותו וגופו של תינוק שזה עתה נולד. כך נשמרת ה"מכסה" של העדה הדרוזית לאורך ההיסטוריה ושרשרת הדורות.

לאחרונה אירע מאורע מסעיר נוסף במג'דל שמס, באותו הכפר של פאוזיה-   "הסיפור של אוניל".

אוניל היה ילד ששתק ולא דיבר, למרות שכבר מלאו לו שנתיים וחצי. הוריו המודאגים לקחו אותו לבדיקת שמיעה, במהלכה החל לפתע אוניל שעד כה לא הוציא מילה לדבר ולפטפט באופן קולח ב…אנגלית. לא סתם אנגלית, אלא גם עם מבטא בריטי כבד. למרבית התדהמה, התגלה שהוא אמנם מדבר פתאום, אך לא יודע לדבר בכלל בשפת אמו בערבית. הוריו שלא דוברים אנגלית, נולדו בכפר ומעולם לא היו בחו"ל, נאלצו לתקשר עם הבן שלהם בעזרת מתורגמנית וגוגל טרנסלייט והחלו ללמד אותו מהתחלה מילים בסיסיות בערבית. המקרה עלה לתודעת הציבור, הודות לתוכניתו של אמנון לוי "פנים אמיתיות" בערוץ עשר ב 2018. צוות התחקירנים שלו נסע לביתו של אוניל במג'דל שאמס ונדהם. הם ראיינו וצילמו את אוניל ומשפחתו וכשצפיתי בכתבה הזו, הצטמררתי ! כיצד ניתן לתפוס תופעה ומקרה שכזה ? הוריו ואנשי הכפר כולו, ידעו מיד. מדובר בגלגול נשמות. הם מיהרו לקחת אותו לאירית הולמן, אחות ישראלית העובדת בשירותי הבריאות בכפר. האם פנתה ואמרה לה, שלבנם יש בעיה…"הוא מדבר, אבל הוא מדבר כמו מלך אנגליה". בבדיקה הציגה בפניו, אירית הולמן תמונות של חפצים, בין היתר חפצים שלא קיימים היום ושילדים לא מכירים אותם: אסל עם דליים, מפתח עתיק וכו'. המבטא הבריטי הכבד והביטויים "של פעם" בהם השתמש, הותירו אותה המומה. היא, בדומה לרבים אחרים, שלא מאמינה בגלגול נשמות, נותרה פעורת פה, ללא הסבר או סיבה הגיונית לדבר. היא בדקה האם הילד חשוף במשך עשרים וארבע שעות ביממה לערוץ הדובר אנגלית בטלוויזיה, אך הסתבר שזו אם בכלל דולקת, מכוונת לערוץ דובר ערבית בלבד וגם אם נחשף פה ושם לאנגלית דרכה, איך ניתן להסביר שרכש אנגלית ברמה כזו ולא מילים בסיסיות אפילו בערבית ?. גם במערכת החינוך המנוהלת בכפר על ידי סיגלית בר, לא כל כך ידעו איך לאכול את הסיפור הזה. בגיל שלוש היה עליהם לקבל לגן בכפר, בו כל הילדים דוברים ערבית בלבד, ילד המדבר רק אנגלית בריטית. סיגלית בר פגשה אותו, נדהמה, נכנסה לישיבת צוות ואמרה משפט שלא חשבה שתשמע את עצמה אומרת אי פעם, "אני מתחילה להאמין בגלגול נשמות. יש באוניל משהו של בן אדם מבוגר. בשפה שלו, באוצר המילים ובאיך שהוא מדבר. בטח לא של ילד בן שלוש". הוחלט להכניסו לגן בו הגננת דוברת גם אנגלית בתקווה שכך יצליח להיטמע בכפר.

המשפחה החלה לחפש מתקשרת רוחנית שתנסה לתת להם הסבר- נשמה של מי התגלגלה לתוך הילד הזה ?! הם פנו למתקשרת תמר גלילי אשר הקליטה את הילד והשמיעה אותה לדוברי אנגלית בריטית שונים, אשר טענו כי מדובר במבטא פקיסטני מדרום לונדון.

אמנון לוי, המבולבל, הזמין למערכת שלו את ד"ר קרן בן יצחק, חוקרת מוח העוסקת גם בפסיכולוגיה ניסויית מחקרית. היא נשאלה האם המחקר נתקל אי פעם בתופעה דומה ? והיא דיברה על "קסנוגלוסיה", מצב שבו בעיקר לאחר פגיעות ראש, הוצאת גידול או שבץ, המח נפגע ומתארגן מחדש והיו דיווחים על כך שבמצבים כאלה, אנשים החלו לפתע לדבר בשפה אחרת. אך גם במקרים אלה, ניתן היה לגלות כי בעבר הרחוק שלהם, היה לאותם אנשים מגע או התנסות שכללה את השפה "החדשה" שהגיחה מהם. מדובר בתופעה נדירה מאד, שתועדה עשרות פעמים בלבד בהיסטוריה. אוניל גם לא התאים לעניין הזה, הוא היה רק בן שלוש וחצי ולכן לא יכול היה להיזכר באף שפה. ד"ר קרן בן יצחק, טענה כי לא ידועה לה תופעה בה שפה נרכשה "יש מאין", כמו במקרה הזה. לכן היא שלחה את הצוות לחפש בכפר, דמות הדוברת אנגלית ממנה יכול היה ללמוד אוניל לדבר כך והם אכן גילו את השכן ווג'די שגר בעבר בלונדון ויודע אנגלית. אף גילו כי אוניל מכיר אותו ומיודד אתו. מבדיקה עלה כי ווג'די השכן, בחר בעצמו והחל להתקרב לאוניל, רק לאחר שגילה שהילד דובר אנגלית. בנוסף הסתבר שווג'די גר בחמש השנים האחרונות במרכז הארץ ומגיע רק בסופי שבוע למג'דל שאמס, מה שלא אפשר את החשיפה שילד זקוק לה על מנת לרכוש ממנו את השפה. המערכת של אמנון לוי, יצאו לפגוש את אוניל שוב, הפעם מלווים בד"ר חלוב קעואר, בלשנית וקלינאית תקשורת, אשר בחנה את אוניל שעה ארוכה בשתי השפות- ערבית ואנגלית. היא התרשמה כי לילד אין כל הפרעת תקשורת, הופתעה ולא הצליחה למצוא הסבר מדעי לתופעה הזו.

בעדה הדרוזית הפך אוניל לסמל. הוכחה נוספת לאמונה בגלגול נשמות. קיימים סיפורים מפליאים נוספים שסיפרו לי הדרוזים, בבתיהם אני מתארחת בשלושים השנים האחרונות, מאז ששירתתי בצבא כמדריכת טיולים מטעם החברה להגנת הטבע, בבי"ס שדה גולן. קשר קרוב וטוב, נשמר בינינו מאז.

נער מהכפר בוקעתא, עיוור באחת מעיניו, סיפר כי בגלגול הקודם נהרג מכדור שחדר לעינו ולאחר שיצא לחקור את העניין, מצא את הקבר שלו בלבנון.

כשטיילתי לאחרונה בעין קינייא, סיפר לי תושב המקום על מקרה נוסף. לפני כשש שנים, אירע אירוע טרגי בו ילד מבוקעתא טבע בבור מים. לפני שלוש שנים, במפתיע, החל לדבר ילד כבן שלוש מבוקעתא, על תחושת חנק ופחד קשה ממים. הוא קשר את זה לבאר מים וסיפר על אישה שחנקה אותו ודחפה אותו למים. מאחר שהדרוזים מקשיבים מאד ברצינות לסיפורי הילדים בגיל הזה, המשטרה נכנסה לתמונה והתחילה לחקור. מסתבר שקיימת אישה בשם הזה והחלו לחקור אותה. חקירת המשטרה שפכה אור על אותו מקרה מלפני שש שנים, ומצאה שנעשה רצח ועלו סיפורי זוועה נוספים שהאישה הזו ביצעה. האישה נאסרה.

האם ניתן לנסות לתפוס את הסיפורים האלה דרך משקפי התרבות הריאליסטית המערבית ?

מה מייחד את האמונה הדרוזית בגלגול נשמות וכיצד היא מגלמת בתוכה את השקפת העולם שלהם לגבי היחס שבין החיים והמוות ?

כמדריכת טיולים בדרום מזרח אסיה, סיקרן אותי להשוות את האמונה בגלגול הנשמות הרווחת בבודהיזם ובהינדו אל מול זו של הדרוזים ואף לגעת במקורות שלנו ביהדות ובקבלה. עולמות הנושקים זה לזה בקווים מרתקים משותפים, לצד הבדלים המעוררים שאלות רחבות יותר סביב הדיאלוג המורכב שבין החיים והמוות.

אלו יכולנו לאסוף את אוכלוסיית העולם כולו, על פסיפס הדתות והפילוסופיות השונות והמגוונות שבה ואלו יכולנו לשאול אותם על תפיסת העולם שלהם לגבי היחס שבין החיים למוות, היינו מגלים כי הקולאז הזה, נשען למעשה על שלוש גישות מרכזיות בלבד.

גישה אחת היא הגישה החומרית-המטריאליסטית, האומרת שמה שקיים זה רק החומר ושאין שום דבר מעבר לו. נשמה ומיסטיקה הן בגדר שטויות ואלוהים הוא חבר דמיוני בלבד. מוצאים את השורשים של גישה זו במצרים העתיקה והיא מקבלת דחיפה גדולה קדימה בתקופת ההתפתחות של המדע, דרכו אנו מקבלים כיום תשובות לשאלות שפעם רק דרך כח עליון יכולנו להסביר אותן. תופעות הטבע הוסברו באמצעות מעשה האלים (ברקים נוצרו על ידי זאוס, גלי צונאמי על ידי פוסידון וכו' ובמזרח אסונות טבע היו תוצר של שדים ורוחות רעות). העולם המערבי עובר לגישה זו יותר ויותר, קיימת הפרדה בין דת למדינה ואנשים הופכים לחילוניים.

הגישה השנייה מאפיינת את הדתות המונותאיסטיות. דתות האומרות שאנחנו לא רק גוף וחומר ושיש בנו גם נשמה. לפיהן, הנשמה נכנסת לגוף הגשמי שלנו (לעובר) מתקיימת בתוכנו ולאחר שנמות, תעבור הנשמה לגן עדן או לגיהינום בהתאם למעשים הטובים או הרעים שעשינו בחיים האלה. זו תפיסה רוחנית לפיה הנשמה באה להתנסות אחת בלבד בעולם הזה וההתנסות תיקבע לנצח נצחים לאן הנשמה תגיע בעולם הבא. גם אם היה זה תינוק שמת בגיל שלושה חודשים, זו היתה ההזדמנות היחידה של הנשמה שלו להיות בעולם הזה.

הגישה השלישית היא הגישה שמשותפת לבודהיזם ולהינדו מהמזרח ובמערב היא משותפת לזרמים המיסטיים המלווים את הדתות המונותאיסטיות: ביהדות- הקבלה, בנצרות – הזרמים הגונוסטיים ובאסלאם – הזרם הסופי. במערב הידע היה כמוס ושייך תמיד לאותם מתי מעט שהחזיקו בידע של "התורה הפנימית", באותו צופן סודי שלא היה נגיש לנחלת הכלל אשר נאחז בפשט של התורה החיצונית.

ידע זה זהה בתפיסת הבסיס שלו לאותו ידע המשותף והגלוי לאנשי המזרח, לפיו הנשמה נכנסת לגוף לא להתנסות חד פעמית בלבד, אלא היא חוזרת שוב ושוב – בתהליך שאנו מכנים "גלגול נשמות" או כפי שמכונה במזרח כ- "סמסרה".

מדוע הנשמה חוזרת שוב ושוב ? בקבלה יאמרו שכדי ללמוד את השיעורים שלה וכדי לתקן את מה שהיא צריכה לתקן וכי קלקלה בחיים הקודמים. במזרח יאמרו שהנשמה צריכה לנקות את הקרמה שלה, לאחר שהיא צברה קרמה שלילית. לאחר שהנשמה תסיים לנקות את הקארמה ולתקן את התיקונים, היא לא תצטרך להתגלגל יותר ותוכל להישאר לנצח בעולם הרוח. החיים נתפסים כמסע התפתחותי-רוחני ארוך וממושך בעולם, שלא ניתן להשלים בגלגול אחד. תפיסה זו של המיסטיקה במערב ותפיסת הרוח במזרח, היא אותה התפיסה וכיום במסגרת העידן החדש והודות לידע שניפתח במערב, ניתן לעשות את ההשוואות האלה.

ובכל זאת ישנם הבדלים בין גלגול הנשמות המוכר לנו מהמזרח, לבין זה של הדרוזים.

אצל הדרוזים, הגלגול יהיה תמיד בין בני אדם השייכים כולם לעדה הדרוזית בלבד. כשמת בן אדם הנשמה שלו תיוולד מיד באותו הרגע בגוף של תינוק דרוזי אחר, לעומת האמונה בטיבט, לפיה הנשמה עוברת לשהות ב"עולם ביניימי" לארבעים ותשעה יום, בטרם תעבור לגלגולה הבא. אצל הדרוזים, אדם שמת תמיד ייוולד כאדם, לעומת המזרח, שם נשמה של אדם תוכל להתגלגל אל תוך בעל חיים אחר או צמח. בקרב הדרוזים, גבר שמת ייוולד כגבר ואשה כאשה. הם ייוולדו בכל פעם באופן ובחוויית חיים שונה – פעם כעשיר ומפורסם ובפעם אחרת כעני ופשוט. פעם כחלש וחולני ופעם אחרת כבריא ומלא חיוניות. כך יחוו ויתנסו לאורך הגלגולים השונים שלהם, את כל מה שאלוהים רוצה לתת לבני האדם.

בעוד שבמזרח, האדם יוצר את הקארמה שלו תוך כדי חייו ומעשיו, אצל הדרוזים, הגורל נקבע מראש מרגע לידתם.

מצאתי כי קיימת נקודת השקה מעניינת בין הדרוזים לאמונה בגלגול הנשמות במזרח- הקשורה לשלב קריטי, צמת דרכים בהם ניתן לתפוס משהו מהגלגול הקודם, לפני שזכרונו ימחה לעד. שלב זה, חל סביב גיל שלוש, שלוש וחצי. גיל בו הילד לראשונה גם מצליח לתקשר, לדבר ולמסור את זה לאחר.

בטיבט, כאשר מת ה"לאמה" איש הרוח הדתי, יוצאת משלחת לחפש את הגלגול הבא שלו ואת מי שעתיד להחליף אותו בתפקידו, רק כשלוש שנים לאחר המוות שלו. בזמן זה, הם יאספו ויקבלו סימנים ראשוניים ורמזים, שיראו להם באיזה כיוון ומקום בטיבט עליהם לחפש. כך למשל- מצאו את הגלגול של הדלאי למה הנוכחי טנזין גיהטסו, המהווה את הגלגול ה 14 של הדלאי למה, המנהיג הרוחני של טיבט. איש לבבי וחם שקיבל את פרס נובל לשלום וזכיתי לפוגשו בעת שטיילתי בצפון הודו, במקום מושבו בדרמסלה בעת שהעביר שיעור על הבודהיזם הטיבטי ואף כשביקר אצלנו בארץ.

סיפור תיעוד החיפוש והגילוי של גלגול הנשמות שלו, מרתק. בדומה לדרוזים, הוא התרחש סביב ילד כבן שלוש, שבוקר בהיר אחד, התדפקה על דלת ביתו בכפר נידח בצפון מזרח טיבט, משלחת נזירים שיצאה מלאסה הבירה, כשהם מחופשים לסוחרים.

אלא שלנקישות על דלתו בבוקר בהיר אחד, קדמה עבודת הכנה של כשלוש שנים, מרגע מותו של קודמו לתפקיד – הדאלאי למה ה 13 של טיבט. מאחר ונגענו בסיפורי גלגול הנשמות הדרוזים, יהיה מעניין רגע לשהות ולהביא גם סיפור טיבטי משמעותי, העוסק בזה.

סיפור שהיה, כך היה…הפעם בגרסה טיבטית:

כמה ימים לאחר מותו של הדלאי לאמה ה 13, נכנס נזיר אל החדר בו שכבה גופתו והבחין בכך שפניו פונות לפתע לכיוון צפון-מזרח. הוא השיב אותן לכיוון המקורי, וזמן קצר אח"כ הן שוב סטו לשם. היה זה האות הראשון לכיוון בו יש לחפש את גלגולה החדש של נשמתו. בעקבות זאת, יצאה משלחת מלאסה מזרחה לכיוון אליו הוטה ראשו ואל עבר אגם קדוש השוכן בגובה 5200 מטר, בו ידוע כי טוב לראות את העתיד.

בליל הגיעם לאזור, נגלה לאחד מהנזירים חיזיון ובו ראה לפתע שלוש אותיות מהאלף בית הטיבטי ודרך לבנה המובילה ממנזר לבית. גג הבית היה מקושט באבני טורקיז וכלב מנוקד בכתמים לבנים וחומים הסתובב בחצר. הוא ראה בחלומו גם מרזב מוזר היורד מהגג וילד משחק בחצר.

חלום זה, הוביל ליציאה בהולה של משלחות לשלושה כיוונים נוספים במרחק רכיבה של אלפי קילומטרים, בחיפוש אחר ילד יוצא דופן שניחן במיומנויות ובכישורים מיוחדים.

במשך חצי שנה, נבדקו מספר לא קטן של ילדים, אך ללא תוצאות מיוחדות. לאחר חצי שנה, שמעו על ילד יוצא דופן בכפר, הנמצא במרחק יומיים הליכה מאותו מנזר. הילד הזה, היה האחרון ברשימת הנבדקים.

בכניסה לחצר, קיבל אותם בנביחות רמות כלב מנוקד בכתמים חומים ולבנים. הבית קושט באבני טורקיז וירד ממנו מרזב מוזר. הם נכנסו לתוך הבית והתיישבו על שרפרפי עץ נמוכים. ילד צעיר בן שלוש התקרב אליהם, פניו זוהרות והוא לבוש בגדי פרווה ומגפיים.  הוא טיפס על ברכיו של הנזיר והחל לשחק עם מחרוזת התפילה שהיתה תלויה על צווארו. מחרוזת אשר היתה שייכת לדלאי לאמה ה 13. הילד התרגש וטען שהמחרוזת הזו שייכת לו ושהוא צריך לקבל אותה מיד. המדהים היה שהילד דיבר איתם בניב של מרכז טיבט שלא היה מוכר באזור והיה שונה לחלוטין מהניב המקומי.

המשלחת הביאה עמה חפצים שהיו שייכים לדאלי לאמה ה 13 וכאלה שהועתקו והיו בכוונה נוצצים ומושכים יותר. הנזיר אחז בידו האחת בכל פעם חפץ מקורי אחד ובידו השנייה חפץ מזויף. ללא היסוס בחר הילד בחפצים המקוריים.

בשלב הבא נערכה בדיקה פיסית של הילד ונתגלו על גופו שמונה סימנים שמיימים של הדלאי לאמה, בתוכם: אוזניים גדולות, עיניים ארוכות, גבות מתעקלות למעלה בקצוות ועוד.

כשמצאו אותם, החל אושר למלא את לב הנזירים. הנה לפניהם עומד הדלאי לאמה החדש, הוד קדושתו הדלאי לאמה ה 14.

אמונתם העזה של הדרוזים והטיבטים בגלגול נשמות, משפיעה על האופן בו הם חווים את המוות ומהווה נחמה לצער על אובדן החיים. המוות אצל הדרוזים, אינו היעלמות של האדם, אלא רק תחנה במסעה הארוך של הנשמה ביקום. החיים נמשכים ורק מחליפים "קמיס" – "בגד" של גוף וסביבה, עמדה הגורמת להם פחות לחשוש מהמוות.

אם תינוק מגלה סימני עצבנות ובוכה במשך זמן רב ללא סיבה ברורה, מבינים הדרוזים שהתנהגות זו, מקורה במשפחה הקודמת המתקשה לשכוח את יקירה.

מתוך אמונה שהגוף ריק ללא הנשמה ולא מתקיים בלעדיה, לא רואים הדרוזים כל ערך בגוף אלא רק בנפש, מה שמייתר עבורם את הצורך והחשיבות בטקסי קבורה, במצבה או בעלייה לקבר המת. אף על פי שקיימים בתי קברות, אין בהם מצבות ומשפחות לא משלמות על חלקות קבר ולא מגיעות לבקר בהם את יקיריהם.

כיום נהוגות בקרב הדרוזים שתי צורות קבורה – באחת חופרים בורות לקבורת אחים, מניחים את ארונות הקבורה מהעץ ומכסים באדמה. לאחר מספר שנים חופרים שוב אותם קברים וקוברים בהם שוב. צורת הקבורה השנייה היא חפירת בור גדול ועמוק שמעליו וסביבו בונים כמה חדרים וכוכים אליהם מוכנסות הגופות המושארות שם במשך שלושים, ארבעים שנה, עד לגמר תהליך הריקבון המסתיים בנפילת שרידי השלד לבור.

מנהגי קבורה אלו, לא תקפים בבתי הקברות הצבאיים הדרוזיים בכפרים בגליל. שם נפגוש מצבות וטקס שנתי בהקמת ויוזמת המדינה.

בתי קברות צבאיים דרוזים, לא נפגוש ברמת הגולן. בעובדה זו גם מוצפן ההבדל הבולט בין הדרוזים של הגליל לאלו של הגולן.

הדרוזים בגולן לא משרתים בצה"ל ! מדוע ? 

עד מלחמת ששת הימים ב 1967, חיו בגולן כמעט מאה אלף דרוזים בעשרות כפרים. תוך כדי המלחמה, רובם ברחו לסוריה ונותרו בגולן ארבעה כפרים בלבד עם שליש מהאוכלוסיה. העובדה שהדרוזים בגולן נקרעו מהמשפחות שלהם, צובעת את מצבם והיחס לשלטון באור אחר ההופך למורכב מאד. לא ניתן לתת להם נשק ולבקש מהם להילחם נגד אחיהם מעברה השני של הגדר.

לרב האוכלוסיה הדרוזית בגולן אין תעודות זהות ואזרחות ישראלית. הם מרגישים שהם נתונים בין הפטיש לסדן. מצד אחד חוששים לחיי משפחותיהם בצד הסורי וחוששים שאם יביעו תמיכה והזדהות גלויה עם ישראל, המשטר של אסד עלול להתנקם בהם דרך משפחותיהם. מצד שני, ישנם כאלה שעדיין מאמינים שיום אחד רמת הגולן עלולה לחזור לידי הרפובליקה הסורית ואז השלטון הסורי יעניש אותם.

חורף בכפר הדרוזי בוקעתא בצפון רמת הגולן

                                                   ***

מאמרים נוספים

גלריות

צרו קשר

תפריט האתר

© כל הזכויות שמורות ללימור צדוק | אין לעשות שימוש בתכנים ללא אישור.

עיצוב ובניית אתר | שי צרפתי | Lionfish | 053-5329668

גלילה לראש העמוד