הנהייה אחר אידאל היופי מתקיימת לכל אורך ההיסטוריה האנושית ובכל תרבויות העולם. כל תרבות מחזיקה בתפיסת יופי משלה שבאה לידי ביטוי באופן שונה. מה שמקובל במקום אחד, עלול להיראות תמוה, חריג או אכזרי במקום אחר.
האם היופי הוא המצאה אנושית ? מדוע היופי כל כך חשוב לנו כאנשים ? שאלות אלו העסיקו פילוסופים מאז ומעולם וניתן לפגוש דיון אודותיו כבר בכתבים של אפלטון ואריסטו, ואפילו בתנ"כ (ובעקר באמירות פילוסופיות בספר משלי).
במפגשי עם תרבויות שונות בעולם, בלט לעיני כי העיסוק האנושי באסתטיקה של הגוף, לא מתמקד רק באידאל היופי, אלא רחב ומקיף יותר.
במאמר זה אנסה להציג שלושה שימושים שונים באסתטיקה של הגוף האנושי בעולם:
- השגת "אידאל היופי"
- אמצעי לביטוי שייכות אתנית, מעמד וסטטוס אישי
- אמצעי הגנה מפני חרדה
במאמר יוצגו דוגמאות וצילומים מארצות ותרבויות מגוונות.
השימוש באסתטיקה של הגוף עבור השגת "אידאל היופי"
בעמק האומו בדרום אתיופיה, מתקיים משחר ההיסטוריה האנושית מפגש של תרבויות וקבוצות אתניות השומרות על אורח חיים מסורתי ייחודי אשר בא לידי ביטוי בטקסים, בריקודים, בשירים, בלבוש, בעיטורי הגוף, בדרך סידור השיער ובתכשיטים.
יצאנו למסע משפחתי שכלל לינה בבתים של האוכלוסיה המקומית בכפרים השונים לאורך נהר האומו.
אל מול הכפרים הדהויים מצבע, שדלות ועוני פושטים בהם, בלטו לנו הצבעוניות והיופי המוקפד של הנשים והגברים. הנשים ענדו שכבות רבות של שרשראות חרוזים וצמידים, עטו בגדים צבעוניים ושיערן קלוע בצמות ותסרוקות מושקעות. הגברים בעירום או עם כיסוי מינימלי באזור החלציים, כשכל גופם משורטט ומקושט בציורים לבנים על רקע עורם הכהה.
ניגוד זה הגיע אל שיאו, בכפרים של השבט מורסי. הבקתות הוסוו בתוך היער. ביניהן ישבו בני השבט על הבוץ, חשופים לגשם שהחל לרדת. פתחנו מטריות ובני השבט התקבצו סביבנו תחתן.
תחת המטריות, ללא שפה מגשרת, החלו גישושי ההתקרבות הראשונים בינינו. הנשים החלו למשש את סנדלי. התלהבו מכך שהן עשויות מחבלים. מששו את האף ה"לא פחוס" שלנו ואת השיער החלק של בתי.
בעוד הן בחנו את המראה שלי ופרעו את תלתלי הבלונדיים, התקשיתי לעכל את הסבל והסיגופים שנשות השבט עוברות על מנת לקיים את הקוד האסתטי וסממן היופי של תרבותן.
עם הגיען לגיל שש עשרה, נוהגות נשות שבט המורסי כחלק מטקס התבגרותן, לחורר את השפה התחתונה שלהן לנקב אשר ילך ויתרחב עם גדילתן.
שפתה של הנערה מנוקבת על ידי אמה או על ידי בת משפחה אחרת לנקב באורך של כשני ס"מ אליו מכניסים פיסת עץ. לאחר כשבועיים, שלושה עם הגלדת הפצע, מחליפים את פיסת העץ בפיסה גדולה וכבדה יותר. כאשר קוטרו של הנקב יגיע לכארבעה ס"מ תוכנס לתוכו "צלחת חרס" או "דיסקית השפה". מידי כמה זמן תוחלף צלחת השפה לצלחת גדולה יותר עד להגעתה לקוטר הסופי הבלתי נתפס, המגיע לעשרים ס"מ !
כדי לאפשר את השחלת צלחת השפה, נדרשות נשות המורסי לעקור את שתי השיניים התחתונות הקדמיות. לעיתים נעקרות גם שתי השיניים העליונות הקדמיות וזאת על מנת לאפשר לצלחת להיכנס לשפה העליונה.
תהליך דומה קורה גם בתנוך אוזניהן, אלא שלתוך הנקב הזה הן תכנסנה דיסקיות מעץ.
גודלה של צלחת השפה מהווה סמל סטטוס למעמדה של האשה. ככל שצלחת השפה גדולה יותר, כך מעמדה החברתי-כלכלי של האישה גבוה יותר וכמות הבקר הניתנת תמורתה ככלה עולה.
הוטי, אחת מנשות השבט, סיפרה לי בגאווה ש "נקנתה" תמורת 38 פרות וקלצ'ניקוב אחד – הנדרש להגנת השבט מטורפים ומשבטים אחרים.
מחוץ למספר בקתות היה נעוץ מקל. הופי הסביר שמשפחות השבט הן פוליאנדריות (מקיימות נישואין רב צדדיים) והמקל מורה לבעל, שאשתו מתייחדת ברגע זה ממש, עם בעל המקל. מה שאולי…לא "מקל" על הבעל.
הוטי גם אמרה לי שדיסקית החרס מאד כבדה ומכבידה עליהן וכשהן עוסקות בפעולות הבית היומיומיות הן מוציאות אותה. מה שגורם לשפה התחתונה להפוך לרפויה ולהיראות כשארית בשר שמוטה.
שיתפתי אותה בסיפור שקראתי המסביר את מקור המנהג הזה, לפיו בעבר כאשר היו חטיפות רבות של בנות השבט לעבדות, השתמשו בצלחות החרס על מנת לכער את בנות השבט וכך לעשותן פחות נחשקות לחוטפים. הוטי נפנפה בידה כמבטלת או מזלזלת בסיפור. היא צחקקה עם חברותיה וטענה כי זו אגדה שהגיעה גם לאוזניהן, אבל שעבורן זה חלק מטקס המעבר לבגרות המעמיד במבחן את יכולתה של הנערה לשאת כאב ומכמת את ערכה לנישואים. עבורן כך הבנתי, זהו אידיאל היופי וסמל להצלחה.
מנהג שבטי זה כואב לנשות השבט ובעינינו, הופך אותן לנכות.
תופעה זו של יצירת אידאל יופי שאיננו מן הטבע האנושי, ההופך את האשה למוגבלת ולרכוש הגבר, התקיימה בתרבויות נוספות בעולם. הבולטות שבהן ובוודאי מוכרות לכולנו הן נשות שבט "ארוכות הצוואר" – פאדאנג – בתאילנד וקשירת רגלי הנשים בסין בתוך חיתולים מעוותי עצמות, כדי ליצור את "חבצלות הזהב", הכינוי לרגליים המנוונות של הנשים.
אכן, מנהג ה"חבצלות" נאסר בחוק, מייד עם השתלטות הקומוניסטים על סין ב-1949, אך הידוק חישוקי המתכת על צווארי הנשים מתקיים בתאילנד, בבורמה ובלאוס בעצם ימינו אלה.
קיימת נטייה לחשוב כי השאיפה לאידאל היופי ותרבות הניתוחים הפלסטיים שייכת לעולם המערבי וכי מדובר בתופעה מודרנית הקשורה לעידן ה "אנטי אייג'ינג" והמרוץ אחר הניסיון להישאר צעיר לנצח.
מפגש עם תרבויות עמק האומו ומפגש עם תרבויות שונות בדרום מזרח אסיה, מצביעה על כך שתרבות הניתוחים הפלסטיים השכיחים בתרבות המערב, אינה תופעה מודרנית ייחודית, אלא המשכה של מסורת תרבות אסתטיקה אכזרית המתקיימת בעולם מזה אלפי שנים.
הנהייה אחר אידאל היופי מתקיימת לכל אורך ההיסטוריה האנושית ובכל תרבויות העולם.
מדוע נשים בעיקר מוכנות לעבור טיפולים קוסמטיים כואבים או דיאטות תובעניות לטובת השגת אידאל היופי ?
מדוע הגיישות ביפן צובעות את הפנים בשכבה עבה, חונקת ומגרדת של מייקאפ לבן ומציירות מעליה תווי פנים חדשים ויוצרות בכך אידאל יופי שלא קיים במציאות החיים ?
מדוע היופי כל כך חשוב לנו כאנשים ? יותר ויותר מחקרים עוסקים בשאלה זו מן הזווית האבולוציונית. ההנחה הבסיסית של העוסקים בתחום היא כי היופי האנושי קשור בקשר הדוק להמשך הפצת הגנום. הם טוענים כי עקב ההבדלים בין נשים לגברים בהתייחס לתקופות הפוריות, הנשים משקיעות מאמץ רב יותר ב"שיווק היופי" כדי למצות את התקופה המוגבלת. עובדה זו בולטת עוד יותר בחברות הנמצאות תחת איום הישרדות מאחר שאחוז הנשים גדול יותר בחברות אלה והתחרות בין הנשים עולה. חוקרים אחרים טוענים כי אידאל היופי הוא תוצר של תרבות פטריארכלית וכלי לדיכוי הנשים.
ניכר כי בכל התרבויות קיימת נהייה ליופי, אם כי כל תרבות מחזיקה בתפיסת יופי משלה הבאה לידי ביטוי באופן שונה. מה שנראה יפה ומושך בעיננו יכול להיראות תמוה וחריג בתרבות אחרת. כך למשל בסין, ניתוחים פלסטיים להגדלת שדיים, נראים כליקוי חמור בהבנת האסתטיקה הנשית. חזה קטן עבורן, הוא התגלמות היופי. גם בנות מורסי בדרום אתיופיה יראו בכך השחתה בוטה של תפקיד השדיים המיועד להזנה בלבד.
השימוש באסתטיקת הגוף כאמצעי לביטוי שייכות אתנית, מעמד וסטטוס אישי
הצורך בהשתייכות נחשב בפסיכולוגיה לצורך אנושי בסיסי ולמניע עיקרי לפעולה. האדם חותר להיות קרוב לבני אדם אחרים ולקיים איתם קשר בעל משמעות שבמסגרתו יקבל מהם אהדה ואהבה. הדבר מתבטא הן בצורך באהבה רומנטית, הן בצורך בהשתייכות לקבוצה חברתית, והן בקשרים עם צאצאים, קרובי משפחה וידידים.
הצורך בשייכות הוא אחד המניעים המשמעותיים ביותר של ההתנהגות האנושית.
צורך זה, הוליד לאורך ההיסטוריה, השקעה מרובה בנראות הגוף – בקישוט שלו, בלבוש ובהבלטה של סימנים חזותיים שייחדו את קבוצת השווים מקבוצות אחרות.
דוגמאות רבות לכך ניתן למצוא בתרבויות שונות ברחבי העולם: שפם עבות, ביגוד ארוך וכהה בשחור וכחול ותרבוש לבן עגול שחלקו העליון שטוח בגוון אדום מייחדים את הגברים הדרוזיים כקבוצת שייכות. פיאות, ציציות וכובע ייחדו את האוכלוסיה הדתית חרדית ותתי הקבוצות שבה. אנשי היאקוזה, ארגון הפשע היפני, מכסים את גופם בקעקועים מפוארים וכו'.
במובן זה, בתרבויות שונות בעולם, נעשה שימוש באסתטיקת הגוף כאמצעי ביטוי וסמל להשתייכות אתנית, למעמד ולסטטוס אישי.
יתרה מזאת, בתרבויות שונות מושם דגש על איבר מסוים בגוף כסימבול לאמירה חברתית.
אתמקד בשיער ואבחן את השימוש בו ככלי ביטוי לשייכות, מעמד וסטטוס אישי בראי תרבויות שונות בעולם.
המפגש הכי עוצמתי שחוויתי סביב תפקיד השיער היה בסין בכפרים של השבט יאו בפרובינציית גואנדונג בדרום מזרח סין.
השבט יאו ידוע בכינויו כ "שבט ארוכות השיער". ספר השיאים של גינס הכתיר אותן כנשים עם השיער הכי ארוך בעולם. אורך השיער הממוצע של אישה בשבט זה, עומד על 1.7 מטרים; אורכה של הצמה הארוכה ביותר הוא 2.1 מטרים.
עד לפני כמה שנים אסור היה לאיש, לבד מהבעל ומהילדים לראות את השיער כשהוא פזור. בסתיו ובקיץ הנשים נהגו לחפוף את שיערן בנהר ולכסות אותו בצעיף כחול כדי שיישאר חבוי. רק בליל הכלולות הבעל היה זוכה לחזות בשער האישה במלוא הדרו.
בשנת 1990, אחרי שחייתי עם השבט יאו כמה שבועות, הסכימה אחת מבנות השבט לקחת אותי אל הקומה השנייה בבית העץ שלה. שם באפלולית החדר היא פיזרה את שערה. ברגעים אלו נעצרה נשימתי. לא בשל שובל השיער השחור האינסופי שהשתפל מראשה עד לרצפה, אלא בשל עוצמת הריח שהתפזר בחדר וחנק אותי. כשהתעניינתי בברק המיוחד של שערה היא סיפרה כי הן נוהגות למשוח את השיער בשומן של חזיר, מי אורז ושתן של בקר.
כיום כפרי היאו, מושכים אליהם תיירות רבה ואיסור הצגת השיער הוסר. הן מקיימות מופעי פתיחת שיער בפני התיירים ורמת החיים שלהם, עלתה הודות לכך.
לנשות הכפר מותר לספר את שיערן פעם אחת בלבד בחייהן כשהן מגיעות לגיל 16, אז הן מורשות גם להתחיל לחפש בן זוג. השיער שנגזר נמסר לסבתא והיא הופכת אותו למעין כתר. כשהאישה נישאת כתר השיער ניתן כמתנה לחתן והאישה תחבוש אותו בשגרת היומיום שלה.
כיצד משמש השיער של נשות השבט יאו סמל למעמד אישי ? למעשה כל תסרוקת מספרת על מעמדה של כל אישה:
אם הצמה מלופפת סביב הראש הווה אומר שהאישה נשואה ללא ילדים. אם על מצחה ישנה מעין "לחמניה קטנה" של שיער הווה אומר שהיא נשואה עם ילדים ואם השיער מכוסה במטפחת הווה אומר שהאישה רווקה ופנויה להצעות.
את השיער הכי מוזנח, פרוע ולא מטופח בעולם, פגשתי על גדת הנהר באגמטי במקום שריפת הגופות בקטמנדו, בירת נפאל.
כאן השיער המוזנח הוא נחלתם של הסאדואים המסתגפים ובאמצעותו הם מעבירים מסר ואמירה חברתית. השיער המוזנח הוא ביטוי בולט להתרסה נגד החוק והסדר החברתי של הודו ונפאל המיוצגים על ידי שיער מטופח.
הסאדואים או הבאבות כפי שהם מכונים כאן, הם אותם מאמינים הינדים, אשר בחרו לפרוש מהסדר החברתי לטובת תרגול מדיטציה ושיטות שונות של סיגוף עצמי. אנשים אלה בחרו מרצון לוותר על חיי הרכוש והחומר בשביל מציאת אמת פנימית גבוהה יותר. חלקם כבר בעלי משפחות, מקום עבודה וקהילה. מורים לשעבר, אנשי עסקים לשעבר, משכילים שהחליטו ביום בהיר אחד, לפתוח בחיים אחרים (השלב הרביעי בחיים לפי תורת ההינדואיזם).
אדם הרוצה להפוך לסאדו צריך תחילה לחפש גורו (מורה ומדריך רוחני). הגורו יחליט אם האדם זכאי לזה. אז יצא הסאדו לחיים חדשים. חיים של צניעות. הם יצעדו יחפים כשברשותם מים ושמיכה בלבד.
חלקם ינסו להתעלות מעבר לגוף הפיזי ומגבלותיו על ידי סיגופים: הרמת היד ללא הפסקה למשך כל החיים, הליכה על פחמים, הרמת משאות כבדים וכו. הסאדו אמאר בהראטי למשל, יושב עם יד מורמת למעלה משלושה עשורים, כדי לקדם את השלום העולמי.
אחד הסאדואים סימן לי להתקרב אליו וביקש שאושיט לו את ידי. הוא מישש את קווי כף היד המשורטטים ותרגם אותם עבורי לקווי אופיי וטען כי רואה את העתיד שלי. כשהתחלתי להתעניין ולשאול עוד, הוא דרש תמורה כספית. סאדואים אלו המבקשים כסף ונדבה, מכונים בנפאל והודו "פייק סאדו". הם מאמצים את סממני הלבוש האדום, כתום ואת הרסטות הפרועות והופכים את זה למקצוע נוח ללא התחקות אמיתית אחר הארה פנימית.
לעומתם, הנזירים הבודהיסטים ברחבי דרום מזרח אסיה, מגלחים את ראשם כאמצעי להבדיל את עצמם מיתר הסגפנים ההודים. באמצעות גילוח השיער ולבוש גלימה ייחודי, הם מגדירים את עצמם כלפי פנים ומשייכים עצמם כלפי חוץ. למה הם מגלחים את הראש ? כסמל לפשטות, לצניעות ולוויתור על דברים ארציים. גילוח הראש מטשטש את ההבדלים בין זכר לנקבה, בין צעיר למבוגר, בין יפה למכוער. זהו ניסיון להתחקות אחר שיוויון, שמאד משמעותי בבודהיזם.
קבוצה ייחודית של נזירים קרחים החיים בהודו, שייכים לזרם הג'איניזם. הראש הקירח שלהם הוא לא תוצר של גילוח אלא תלישת שיער כתהליך של סגפנות. הם תולשים את השיער עם האצבעות מראשם ומיתר חלקי הגוף. הרעיון הוא הכחדת מאווי הגוף למען שחרור הנפש . הנזירים הג'איינים הולכים בעירום, מתנזרים ממין ונמנעים מפגיעה בחי, עד כיסוי הפה ביומיום באמצעות קשירה של בד, על מנת להימנע מבליעת חרקים.
דוגמא נוספת לשימוש בשיער כייצוג של המעמד האישי, ניתן לפגוש בשבט ההאמר. השבט הגדול ביותר בעמק הנהר אומו המונה יותר מחמישים אלף איש. בקרב בני השבט, הגברים והנשים כאחד, משמש השיער כייצוג של המעמד האישי והוא חלק בלתי נפרד משלבי ההתבגרות של זכרי השבט. כך, שיערם של הצעירים שטרם עברו את טקס ההתבגרות, פרוע וקופץ לצדדים. עבורם השיער משקף את השלב שבו נמצא הנער בתהליך ההתבגרות שלו. שער ראשו מייצג את הפזיזות וההתנהגות הפרועה הלגיטימית של נערי השבט בטרם עברו את טקס ההתבגרות. הגברים לעומת זאת, מורחים על שיערם בוץ וצובעים את השיער בקדמת הראש באדום.
גם הנשים משקיעות ומטפחות את שיערן. שיער הנשים הרווקות מעוצב כקסדה עגולה העשויה מצמות זעירות וצפופות. הנשים הנשואות מאריכות את שערן עד הכתפיים.
הן הציעו לבתי לאמץ את התסרוקת שלהן. קלעו לה צמות דקות וחרוזים והזמינו אותנו להכין איתן את אבקת אבן חול אדמדמה, המעורבת לרוב בשומן בקר, ובחלב ושתן של עז. אותה הן מורחות על השיער, מה שמשווה לשיערן מראה חלודה אדמדם.
נשות ההאמר מורחות את המשחה גם על גופן להגנה מפני נזקי השמש וכדי להפוך אותן לצבעוניות יותר, מבריקות יותר ונחשקות יותר, במיוחד כאשר קיימת תחרות בין נשים שונות של אותו הגבר. הנשים הנשואות עונדות ענק עשוי עור המזכיר בצורתו איבר מין זכרי . האישה הראשונה של הגבר עונדת קולר משונן משל הנשים הנוספות על מנת להעניק לה את הכבוד והמעמד הראויים לה כבחירת ליבו הראשונה. שאר נשותיו של הגבר עונדות קולר טבעתי פשוט. אלה הן מתנות הנישואין המעידות על עושרו של הבעל ועליהן לענוד אותן כל ימי חייהן.
אנשי השבט ידועים בעיקר בזכות טקס האוקולי – טקס התבגרות שנערך עבור כל בחור בשבט על מנת שיכירו בו כגבר וככשיר לנישואין. על מנת להגיע למעמד זה עליו לעבור כברת דרך ארוכה. בתחילת התהליך יסתובב הגבר ההאמרי הצעיר עם תסרוקת אפרו מוזרה המייחדת רק את הגברים הצעירים ועם מלווה צמוד. שני אלה יעברו דרך כפרי הסביבה ויודיעו על הטקס שיתרחש בעוד מספר ימים. הם יחלקו לאנשי הכפר גבעול ירוק ורך ובו מספר קשרים המציינים את מספר הימים שעד לטקס המיועד. משהגיע היום המיוחל, יוצאות הבנות הצעירות והלא נשואות אל אזור הטקס. הן פותחות בריקוד שהוא סוג של כניסה לטראנס עד כי נראה כאילו נכנס בהן שד תוך שהן מייצרות רעש רב וקפיצות. שיאו של הטקס הזה קורה כשהן ניגשות לגברים, מתגרות בהם ודורשות מהם שיצליפו בהן בענף המשמש כשוט. הגברים מצליפים בגבן של הנשים הצעירות וגורמים לחתכים מדממים. במעשה זה הן מבטאות את מסירותן למשפחה ומציגות את הגבר הנבחן כאחד שראוי לסבול למענו ולהתייחס אליו בכבוד הראוי. כעת יגיע הרגע הגדול של הנבחן. עליו יהיה לקפוץ ערום על גבם של כעשרה שוורים אותם מעמידים צמוד אחד לשני וללכת עליהם זקוף ככל הניתן וזאת מבלי ליפול. אם יפול, עליו להתחיל זאת מהתחלה. את הטקס הזה, עליו לבצע ארבע פעמים ברצף.
***
תרבויות אחרות בעולם בוחרות באיבר אחר כמשמש סמל למעמד אישי. באוזבקיסטן למשל, השיניים נבחרות לשמש בתפקיד זה. ככל שלאשה יש יותר שיני זהב בפה, כך יהיה לה שידוך טוב יותר. זהו סמל סטטוס המראה עוצמה כלכלית.
העור על גווניו וכמצע לחינה וקעקועים מהווה גם הוא סמל למעמד ולהשתייכות. כך כלות הודיות מקשטות בחינה את כפות ידן וצובעות את שביל השיער והמפגש עם המצח באדום ונשות המיטהילה בדרום נפאל מקעקעות את גופן בדומה לציורים בהם הן מעטרות את קירות הבתים, כסמל להשתייכות קבוצתית.
השימוש באסתטיקה של הגוף כאמצעי הגנה מפני חרדה
החרדה האנושית נוגעת באספקטים הלא ידועים והבלתי נשלטים שבקיומנו. בדומה לפחד מפני הלא נודע אתו אנו מתמודדים בעזרת האמונה והדת, סיפורים ומיתוסים או אמונות תפלות, כך נעשה גם השימוש בתחום האסתטיקה כאמצעי הגנה.
לאורך ההיסטוריה האנושית, הניסיון להילחם ולרפא את החרדה באמצעות השימוש באסתטיקה נעשה בשני אופנים:
שימוש בצבע ובחפצים שיונחו או יקשטו את הסביבה הקרובה לאדם (תלייה של קמיעות נגד עין הרע, תלייה של שום בכניסה לבית וכו')
שימוש באסתטיקה של הגוף עצמו על ידי צביעת הגוף בצבעים וצורות שירתיעו את גורמי המחלה, ענידת קמעות ותכשיטים ושימוש בצבעים שונים כנגד עין הרע או כמזמני מזל טוב, פוריות ושפע.
בני השבט מורסי בדרום אתיופיה, צובעים את פניהם ופלג גופם העליון באפר מכיוון שהם מאמינים כי צבע האפר יגן עליהם מפני קללות ומחלות. הנשים מנפצות אבנים אדומות ולבנות ומערבבות אותן מדי בוקר עם מים באמצעות מקלות כדי ליצור את הצבעים.
בדרום נפאל, שיעור תמותת התינוקות והפעוטות גבוה. בהיעדר השכלה ותשתית מפותחת של תברואה ורפואה, נותר לתושבים לנסות ולהתגונן מפני החרדה ממוות וחולי על ידי פיתוח סיפורים, מיתוסים ואמונות. אחיזה באמונה או מיתוס כהסבר, מקנה אשליה של סיבה ברת שליטה הניתנת לטיפול. התושבים בדרום נפאל מאמינים כי המוות נגרם כתוצאה מחדירה של שדים רעים לגופם של התינוקות הגורמים לתחלואה ולמוות.
מאין נכנסים השדים האלו לגוף ? הנפאלים מאמינים שדרך – העיניים !
לכן הם מקפידים לאפר את עיני התינוקות והפעוטות בקונטור שחור סביב העיניים. איפור זה ירחיק את השדים והרוחות ועל הדרך, גם ישמור על היגיינת העין מפני דלקות. אבק דרכי העפר ובית הבוץ, ידבק באיפור ולא ייכנס לעין.
כיצד מכינים הנפאלים את האיפור השחור ?
הנה המתכון ואופן ההכנה:
קחו נר דולק, הפכו אותו כלפי מטה. כך הלהבה תמיס את השעווה. הלהבה תשחיר תוך כדי ההמסה את חלב הנר.
לטיפות השחורות, יש להוסיף שמן חרדל חם (שדות החרדל הצהובים צובעים את צידי הדרכים בדרום נפאל)
וכעת, נותר רק לערבב.
בהצלחה
https://www.masa.co.il/writers/%d7%9c%d7%99%d7%9e%d7%95%d7%a8-%d7%a6%d7%93%d7%95%d7%a7https://www.masa.co.il/writers/%d7%9c%d7%99%d7%9e%d7%95%d7%a8-%d7%a6%d7%93%d7%95%d7%a7
